אני חושב המון בלילה, במיטה, שעות, בין מרווח הקסמים של מציאות וחלום, אמת ודמיון. כשאני רוצה ממש לטבוע בחשיבה, להעניק לה תשומת לב מיוחדת וחמה, אני נשכב על הגב.
כשאני נשכב על הגב אני לא מצליח להירדם. לא יודע אם זה פסיכולוגי או פיזיולוגי, אני לא יודע זאת מחלה, ברכה או אם פתחו לכבוד אנשים כמוני קבוצה בפייסבוק, אבל אני אוהב את זה. בגלל מקבץ שטויות קטנות כאלו שאני מוצא בעצמי בתדירות גבוהה, כמו שילוב רגליים לגובה בזמן שינה, אני מרגיש קצת מיוחד ושונה בכול הדומה הבולע שנמצא סביבי.
עקב עיבוד משוכלל של כלל הממצאים הללו הגעתי למסקנה המתבקשת שבלילה אני תמיד חושב יותר טוב, המחשבות שלי מעדיפות חושך.
"יש מחקרים", הם אומרים לי, "שמוכחים כי בבוקר המוח עובד יותר טוב", ואז הם מוסיפים מבט חמור של מחקר, מבט סימן קריאה, מבט מקובע בתוך גבולות שלא רואה מילימטר מעבר לשדה הראיה המותר. כשאני אומר הם אני מתכוונן כמובן לאתם, לא אתם ספציפית, אלא אתם שיודעים כי אתם הם ההם.
בכול מקררה מה שהם אינם יודעים הוא שבלילה המחשבות האמיתיות והטהורות יוצאות, אלו המשקשקות מהאור, מפחדות להתגלות פן יסולקו בבושת פנים. אני קורא להן מחשבות החלטיות, כאלו שאינן מתחמקות במתן מילים חסרות כיוון כמו אולי או אם, אלא קביעת עובדה נחרצת לגבי החיים שלך, לאן הם הולכים, מה הם רוצים ממך ומה אתה רוצה מהם.
כשאני מבצע את תהליך החשיבה המכונן הזה כמו בכול לילה, ובמקרה יוצא שזה ליל יום כיפור אז יש לתהליך שם מוכר לציבור, חשבון נפש. אך איך ייתכן כי הנפש שלי מקבלת משלוח דואר תת מודעי כול לילה עם חשבון רוחני, פעם קצר כשינה ופעם ארוך כנדודי שינה, מה עוללה נפשי שזהו עונשה?
בינתיים עוד מחשבה חלפה במוחי, מהירה כמו קליע חודר, הפעם היא נכנסה בקו ישיר לתוך הלב. בדיוק שהנחתי את מחשבתי על הכר כדי שתתכסה ונוכל לישון בסוף של ליל, נשמעה דפיקה בחלון.
הפסקתי לנשום. הלב כנראה פעם כי עיני תפקדו למחצה, אך זה היה רגע שבו הרגשתי את המוות בכול כדוריות הדם הלבנבנות שלי, איזה אבסורד.
"אתה דורון?", הוא שאל אותי, בקול נעים, מלטף, אפילו נורמאלי.
הפה היה פתוח, אך שום קול לא חלף דרכו, כנראה של היו מספיק מים בגרון בשביל שהקול יוכל להתגלש בקלילות לעבר הפה, המים נשאבו יחד עם האוויר.
"אתה דורון מיכאל?", הוא שאל שוב, תוך שהוא נכנס דרך החלון ללא הזמנה. נרתעתי לאחור בבהלה.
"נפלתי על שתקן" , שמעתי אותו אומר בקול חרישי, אך מספיק ברור בכדי שאשמע.
"אני שחר", גמגמתי בהצלחה מרובה.
"שחר", הוא אמר בפליאה, "שיט, אני לא מאמין. עוד פעם כתובת לא נכונה, זאת המלאכית החדשה הזאת, איך היא קיבלה כנפיים, רק אלוהים יודע".
כן, נעמד מולי מלאך לבוש לבן, כנפיים הילה ועניבה. מלאך מחויט.
"אתה מלאך?", המשכתי בקו הגמגום שלי.
"לא אני ספיישל פורים", הוא התחיל לצחוק והילה שלו קיפצה מטה ומעלה, "מצטער בדיחות מלאכים, לא האמת אני מתלמד, בגלל זה אני צריך ללבוש עניבה ואסור לי לטוס במהירות, ובגלל זה שולחים אותי לכול מני כתובות לא ידועות, לחפש אנשים כמו דורון וליפול על משה רבינו", הוא שוב צחק והפעם ההילה שלו כמעט הגיעה לתקרה, "טוב שיהיה לך לילה טוב אני אלך למצוא את המגמגם הנולד הבא".
"אולי תוכל לעזור לי", אני מוכרח להודות כי אני בטוח שאינני אני זה שאמר זה, המחשבה שנשכבה לישון לידי היא זו שירתה את המשפט חסר ההיגיון הזה מהמותן.
"לעזור לך", שיחק המתלמד עם עניבתו, "מעניין. עוד נקודות זכות תמיד יוכלו להועיל, יש לך משהו מעניין, ייחודי, רק אל תגיד לי אהבה בבקשה, רק לא עוד אהבה נכזבת".
"זאת אהבה", אמרתי בהתנצלות.
"אהבה, איזו הפתעה, אתה עובד קשה בכדי להיות מלאך, קורע את הטוסיק המלאכי שלך ובסוף אתה יוצא סתם קופידון משומש. תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אהבה היא הדרך של בני האדם לחיות, מחפשים אותה, מוצאים אותה, משחקים איתה, כואבים אותה, לעזאזל אפילו מאבדים אותה, אבל היא כול הזמן שם. במשפחה בחברים ובמין השני, היא תמיד דולקת, צריך לווסת אותה כול פעם למקום הנכון. כי אי אפשר לאוהב ולהיות נאהב כול הזמן, אפילו אני לא נאהב ואוהב את כולם. אבל אותך אני מחבב קצת אז קבל טיפ אוסטרלי חכם, ותרשום אותו כדי שלא תשכח אותו אחרי שההיגיון ישתלט עלייך ויכתיב לך לחשוב שכול זה לא קרה כלל, אהבה היא בומרנג, לכן תמיד עדיף לשמור אותה בכיס"
המתלמד המלאכי יצא מהחלון והתמוגג במראה, נעלם כלא היה, משאיר אותי להחליט אם היה זה חלום או מציאות, אמת אוד דמיון.
נשכבתי על הגב, יש לי מחשבה מלאכית להתמודד איתה כעת.
