צביקה

עדנה אהבה את צביקה. למרות המכאניות שבה טיפלה בו כל בוקר ולמרות שלא זכתה לשום תגובה מצידו. הודתה עדנה בינה לבין עצמה שהטיפול בו מרגיע אותה, מעין מדיטציה של בוקר.

"בוקר טוב צביקה, אתה מוכן למקלחת הבוקר?".היא לא ציפתה לתשובה, אבל תמיד האמינה שהוא עונה לה בלי קול. היא לקחה את הסינר שהיה תלוי על צווארו וניקתה את הריר שנזל על לחיו במהלך הלילה.

כשהאחות גלגלה אותו לאורך המסדרון נהג צביקה להטות ראש הצידה ולבחון את אנשי בית החולים.

וגלגל כיסא הגלגלים כרגיל חרק עם כל סיבוב.

כרגיל הוא ראה את עדנה "המשוגעת" ,אישה מבוגרת בעלת שיער פרוע שבאה לבית החולים באופן קבוע מאז שצביקה הגיע לשם. הולכת לכל כיוון וטוענת שכואב לה כל הגוף ושאף אחד לא מתייחס אליה, נורות הפלורוסנטים,

הוא גם חלף על פני שני דוקטורים אשר בחנו מצב של אחד החולים. כל החולים נראו כל כך עצובים. גם אלו שבאו לבדיקות, או שבאו לגלות כמה זמן נשאר להם לחיות.

מוזר... חשב אנשים שקרובים למוות או בקרבתו נוטים להיות עצובים ואומללים. ולא מבינים שזוהי שעתם היפה ביותר. הם אמורים להרגיש חיים יותר מפני שהמוות עוד לא השיג אותם. במקום זאת הם מתייפחים על מר גורלם. כאילו שלא ידעו זאת מראש עוד בגיל העשרה שסופם למות.

האחות גררה את צביקה לאורך המסדרון מחליפה חיוכים חמים עם חבריה למשמרת. האחות הכניסה את צביקה למקלחת.

"אז מה? אתה רוצה שנסבן את הגב או את הבטן היום? אמרה לו כמתלוצצת.

צביקה מצמץ פעמיים כמבין את הבדיחה. זה היה הסכם בינהם. מצמוץ פעמיים אומר "הבנתי". 

באים לקחת אותו בחזרה

הוא התעורר בבהלה..

כמובן שגם אם היו עומדים לידו לא יכלו להבחין בכך. השרירים היחידים שזזו בגופו היו עיניו.

צביקה אהב להתעורר בזריחה. היא תמיד הרגיעה אותו. תמיד הזכירה לו שהעולם מסתובב גם בלי עזרתו

כך שהוא מוטה הצידה ובוחן את הזריחה דרך חלון בית החולים מזווית קצת משונה המתין צביקה לאחות שתבוא להפוך אותו צד. ונרגע לאט.

השמש כבר ביצעה את ריקוד הבוקר שלה. שמע צעדים ומיד סגר את עיניו. צביקה לא אהב שהאחות חושבת שהיא מעירה אותו כשהיא הופכת אותו צד. כך גם הייתה עדינה איתו בהרבה כמו שמטפלים בתינוק.

הצעדים התגברו עד שנעצרו לידו. עכשיו צביקה הבחין באדם נוסף הנמצא בחדר. צביקה לא היה מופתע מפני שמדי פעם היה נהוג שהגיעו שני אחיות במקום אחת.

"ומה הסיפור שלו?" נשמע קול גברי.

"הוא מקרה מיוחד של ניוון שרירים "קול גברי נוסף ענה לו. זה היה ד"ר שוורץ ידע צביקה. הוא הכיר את הקול.ד"ר שוורץ עמד בצמוד למיטה ומבטו היה על צביקה, הוא הרגיש זאת והחזיק את עיניו עצומות.

"ניוון שרירים שלא מחמיר. המחלה הפסיקה והשאירה אותו במצב הזה, זאת הערכה שלי."

"אוקי, כמה זמן הוא במצב הזה?" שאל הקול השני.

"מאז שהוא הגיע לכאן למעשה..." ענה שוורץ. צביקה ידע ששוורץ בודק את הרשימות שבתחילת המיטה, כמו שהוא עושה בכל שלושה ימים שבא לבקר אותו.

"רגע, גבר בן חמישים.הוא נשאר פה? לכמה זמן? למה המשפחה שלו לא לוקחת אותו?"

"זה לא כזה פשוט." אמר שוורץ במלמול תוך קריאת דפי הרישומים. הוא הרים את ראשו לעברו ואמר דרך המשקפיים עם תחתיות קוניאק: "אין לו משפחה. אבל זה החלק הפחות מוזר. החלק היותר מוזר זה שאין לו כתובת, לא מס טלפון, לא כלום. מצאנו אותו על אחת המיטות יום אחד לובש רק ג'ינס, ארנק ואשראי עם ויזה פלטיניום.

זיעה קרה הציפה את צביקה, הוא החל נושם במהירות ופקח את עיניו כשהרגיש כשאין לו יותר אוויר.

האוויר יצא מראותיו מהר יותר משנכנס אליהן. אילו יכול היה זועק לעזרה.

"ניראה לי שהוא התעורר" אמר הגבר  השני.

"כן, בוקר טוב לך צביקה גבריאל. איך ישנת?" שאל שוורץ.

צביקה החל לראות עיגולים שחורים מטושטשים מופיעים מול עיניו. אילו היה לו דרך להסביר.

"הוא לא ניראה טוב..." אמר הגבר השני בעודו בוחן את עיניו הפעורות של צביקה.

"לא, זה נורמאלי, נכון צביקה?" אמר שוורץ בחצי חיוך.

"לא הוא באמת לא ניראה טוב, תראה את העניים שלו".

ד"ר שוורץ הכניס את ידו בחיפוש אחר ידו של צביקה. כשמצא אותה הניח את אגודלו מתחת לידו של צביקה על מנת לבדוק לו את דופק.

"מאה שישים. משהו לא בסדר" אמר שוורץ.

"תחבר אותו לEKGמהר"

ד"ר שוורץ הפך את צביקה על גבו וחיבר במהירות את החיישנים לגופו. המכונה החלה מצפצפת במהירות.

"הוא עובר התקף" אמר הרופא השני, ניחש צביקה. הוא כבר לא זיהה את הקולות אבל הבין מילה אחת מדי פעם.

צביקה החל לחוש נעלם. הוא איבד תחושה ביד שמאל ובכפות הרגליים. וכאב חד בחזה הציף אותו. הוא לא ידע כמה זמן חלף. מסך שחור הופיע מול עיניו.

קולות נשמעו מהחדר, מעולם כל כך הרבה אנשים לא התעניינו בשלומו בבת אחת, חשב.

"אנחנו מאבדים אותו!" שמע צביקה את שוורץ צועק מבעד לעלטה השחורה והשקטה שהקיפה אותו.

הוא החל להרגיש מתרומם מן המיטה. כבר כמעט לא שמע כלום.הכל היה שקט.

כמה טוב לחזור... חשב לעצמו. 

"צביקה..?" הצליח לשמוע קול דהוי קורא לו.

הקול היה מוכר

"אל תלך, צביקה אל תעלם. תחזור." לחזור ? לחזור לאן? כל כך נעים פה.

"צביקה!" הוא שמע צעקה.

כל גופו היה שרוי במנוחה ללא כאבים, אך בזמן הצעקה הוא החל לחוש כאב ביד השמאלית.

"שוב פעם!מהר שתיים,שלוש..."  שמע את שוורץ קורא. גופו החל שוקע במיטת החולים והיה כבד שוב.

"צביקה תחזור" הפעם הוא זיהה את הקול.  

הוא פקח את עיניו מלאות דמעות. הוא ראה שם את האחות שלו, עדנה, יושבת לידו ואוחזת בידו השמאלית. 

ד"ר שוורץ הופיע מול עיניו. הוא רצה להמשיך להביט בה, הוא לא יכול. הד"ר החל פותח את עין שמאל שלו ומכוון אור חזק לכיוונה.

"כנראה שנצטרך להעביר אותו, עדנה" אמר הד"ר.

"אני מבינה" ענתה לו עדנה. צביקה הרגיש את ידה נפרדת מידו, שמע את צעדיה המתרחקים ודמעה נוספת נשרה מעינו הבוהה בפניו של ד"ר שוורץ.

צביקה הועבר למחלקה אחרת בבית החולים. שם הסתדר פחות. הרעש הבלתי שהיה נסבל, הצבעים פחות נעמו לו, החולים היו בעלי מחלות קשות. מספר המתים ביום עלה על שלוש, האחיות היו קצרות רוח וטיפלו בו בגסות יחסית. צביקה החל מבקש למות.

המין האנושי, חשב לעצמו בזמן בדיקת הרופא היומית, כמה טיפשיים הם יכולים להיות כמה חסרי הבנה בסיסית. אם אתה לא מגיב בצורה פיזית אז אתה גם לא קולט כלום.

ראשו היה מוטה הצידה כהרגלו. וצביקה הביט דרך החלון וראה את השמש שוקעת.

"הכל בסדר פה". שמע את הד"ר מתרחק ואת דלת חדרו נסגרת. סוף סוף שקט, חשב. אך בדיוק שהחל לנמנם שמע צביקה את הדלת נפתחת שוב.

מה עכשיו?! שאל את עצמו.

"שלום צביקה" נשמע קול מנחם. צביקה הרגיש פתאום את גופו ושריריו נמתחים. הוא החל לחוש את כוחו חוזר אליו.

"עכשיו קום" נשמע הקול המנחם בצורת ציווי וצביקה לא יכל לסרב. הוא החל קם נדהם משריריו המתפקדים. לאט לאט ולמרות שידיו רעדו הרים את גופו בעזרתם. צווארו היה ברשותו. זאת הפעם הראשונה שבחן את העולם בצורה ישרה. הוא הסתובב והתיישב על המיטה. בוהה בגופו החלוש בתדהמה.

כמה רזה היה.

"אני מקווה שהדו"ח אצלך" שאל הקול המנחם. צביקה כמעט שכח מקיומו של אדם נוסף בחדר ומיד הרים את ראשו בבהלה. אדם הלבוש בחליפת רופאים החזיק כמה דפי מרשם ועט ניראה היה אדיש למראה צביקה היושב.

הוא ידע מי הוא. הוא ידע למה הוא בא.

הוא חוזר.

"תראה.." אמר הד"ר, "אני מצטער שהיה עלייך לעבור את השנה האחרונה, פשוט היינו צריכים נקודת מבט פסיבית לגביהם, אתה מבין".

צביקה הבין. הוא לא כעס, הוא ידע שאילו הנהלים.

"כ,ן אני מבין" ענה צביקה בקול לא אחיד. זאת הפעם הראשונה שהשתמש בו.

צביקה החל בוחן את החדר סביבו. כמה חפצים שלא שם לב שבכלל קיימים סביבו. הוא הסב מבטו לעבר דלת החדר ומשם לחלון הדלת.

"בוא, אני צריך שתתלווה אלי. השער יפתח בקרוב" אמר הד"ר.

צביקה קם והחל הולך בצורה גמלונית לעברו. הוא העביר את עיניו אל מעבר לכתפו של הד"ר וראה דרך חלון הדלת את פקידת הקבלה מדברת עם משהו.

"כן, הגיע הזמן ללכת" אמר בעודו הולך לכיוון הדלת. הד"ר פתח את דלת החדר. אז ראה צביקה שפקידת הקבלה מצביעה לעבר חדרו. עדנה הסתובבה והצביעה לחדרו כשואלת אם זה הכיוון. חום וקור הציפו את צביקה. הוא נעמד. שריריו דרוכים והנשימה נעתקה מפיו.

"אני לא חוזר"

הדלת נסגרה בחזרה

"מה?! אל תדבר שטויות מובן שאתה חוזר." הסתובב איליו הד"ר

צביקה הכניס יד לכיס חולצתו, הוציא דף מקופל והגיש אותו לד"ר. "אני נשאר"

"הוא לא יאהב את זה, אתה יודע. אתה מוכן לשאת בתוצאות? לא נוכל לקחת אותך שוב" הקול המנחם נהפך לרציני עד כאב.

"אני מבין את ההשלכות"

"כרצונך" הד"ר יצא מהחדר ודלת נפתחה ונסגרה שוב. צביקה עצם את עיניו. ודמעות זלגו מהן.

הוא שמע את הדלת נפתחת שוב.

"צביקה?" הוא פקח את עיניו ובהה בשקיעה מזווית נטויה.

"דאגתי לך ובאתי לראות שהכל בסדר" אמרה  עדנה.

 "אחרי הכל אתה היחידי שצוחק מהבדיחות שלי..." התלוצצה. ליבו של צביקה פעם בחוזקה .

וצביקה מצמץ פעמיים.