קטע קצר מתוך הספר "נסיך לב אדום" שיראה אור בקרוב (אני מקווה).
בוורלי הילס, לוס אנג'לס, 1.8.07
צלצול הטלפון לא הרפה. מרשל אנדריי לואיס הוציא את היד מבין השמיכות והרים את השפופרת.
"משפחת לואיס."
"מרשל אנדריי, זאת ליסה. בלש שמידט רצה לדבר איתך."
"ליסה?" מוחו של לואיס היה עדיין מעורפל. "אה, ליסה. אמרת לו שאני בחופשה?"
"אמרתי." אמרה ליסה רוזנברג, מזכירתו האישית. "הוא אמר שזה בקשר לתיק מל."
"מל?" לואיס זינק מהמיטה. "מה הוא גילה?"
"לא שאלתי." אף שלואיס לא יכול היה לראות זאת, ליסה משכה בכתפיה מהעבר השני. "זה לא מתפקידי." הדבר האחרון שליסה רצתה, כמו כל מזכירת בלשים בלוס-אנג'לס, היה להתערב בעבודות של האיש שהיא מזכירתו. היא ידעה ש'פיפס' קטן מצידה יכול לגרום לפיטוריה.
"טוב, טלפני אליו ותגידי שאני בדרך." מלמל לואיס. הוא גלש לתוך הבגדים בנמנום.
"מה קרה?" שאלה אשתו, שהתעוררה מתזוזתו.
"שום דבר, מרלין מותק, צריכים אותי לרגע במשרד ואני מיד חוזר." ענה לואיס בניסיון להרגיע את אשתו.
"אבל אמרת שאתה בחופש!" התרגזה מרלין. "הם לא יודעים שגם האישה צריכה קצת יחס מהמרשל?"
"יש דברים יותר חשובים מרומנטיקה." ענה לואיס בקול נכאים. "תקשיבי, מותק, אני אחזור עד ארוחת צהריים, ואז יהיה לנו את כל הזמן שבעולם."
"את זה אמרת גם בחופשת הכריסמס, אחרי שהקפיצו אותך לרצח העורך-דין ההוא." מלמלה אשתו בשקט, אך הוא כבר לא שמע אותה. בעודו מסדר את עניבתו הוא יצא אל הב.מ.וו. הירוקה שלו. רק ברכב הוא היה חופשי לפתוח את מכשיר הקשר.
"שמידט, אתה שם?"
"אני שם, מרשל."
"דבר."
"גיליתי כמה דברים חשובים. בניגוד למה שחשבנו, -"
"בניגוד למה שאתה חושב, יש דברים שלא מדברים עליהם בטלפון, אפילו לא בקו הצרוד." קטע אותו לואיס. 'הקו הצרוד' היה הכינוי שלהם למכשירי קשר שמשדרים בגלי רדיו. "אם לא הייתי חושב שאתה עומד להזמין אותי לקפה, לא הייתי פותח איתך שיחה. איפה אתה?"
"במסעדה*, למה?"
"מצוין. חכה לי שם. אני אפגוש אותך בעוד עשרים דקות. גוד-ביי." לואיס כיוון את הג'י.פי.אס. ויצא לדרך.
שמידט העביר את הזמן במשרדו של לואיס, שותה את הקפה שהכינה לו ליסה, מעשן בנחת ומהרהר במזלו הטוב, שגרם לו לעבוד תחת מרשל שכופף את החוקים כך שיהיה מותר לעשן במשרדו. לואיס הגיע כעבור רבע שעה, ושמידט מיהר להוריד את הרגליים משולחנו של הבוס. לואיס לא בזבז זמן, ודיבר תוך כדי שתיית הקפה.
"אז מה בניגוד למה שחשבנו?"
"יש ניצולים מאותו לילה ב'שכונת אופנהיימר, סמטת העמלים 11, פרנק מל, נגר'."
"מה אתה אומר!" לואיס נשם עמוק. "נו, ו-?"
"בנו של הנגר פרנק מל לא נפגע, אפילו לא נורה. הרוצח ירה באבא, ועזב את הילד לנפשו."
"מוזר." אמר לואיס. הוא לקח עוד שאיפה מה'פרלמנט' השחורות שלו שיוצרו בהזמנה מיוחדת מחברו, מנהל חברת 'פרלמנט'. "אם זה המאפיה שעליה אנחנו מדברים, לא סביר להניח שהם פשוט ריחמו על הילד, נכון?"
"לא, זה לא נראה לי..." אמר שמידט. "אבל תקשיב לי: גיליתי את הילד. הוא היה אז בן שבע, והיום הוא חי בישראל. שמו ג'וני מל, אני מנסה לברר במה הוא עובד ולאתר אותו סופית."
"הוא היום בן שלושים ושלוש." אמר לואיס. "אתה חושב שהוא זוכר משהו שקרה לפני עשרים וחמש שנה?"
"יש דברים שלא שוכחים." ענה שמידט.
"אני לא יכול שלא להסכים איתך, אבל מה? בשביל זה הוצאת אותי מהחופשה? אם יש לך דחף לספר למישהו על ההצלחות שלך, אני לא הכתובת. אם זה הכל, אני חוזר לאשתי ולילדים." אמר לואיס.
"נראה לך שביקשתי -" לואיס היה יכול להתווכח עם המילה האחרונה, אבל הוא נתן לשמידט להמשיך. "- שביקשתי שתבוא הנה רק בשביל להשתחצן?"
"האמת שזה דווקא די מתאים לך..." מלמל לעצמו לואיס בחיוך.
"אני צריך את עזרתך. אני לא מצליח לאתר את מל ג'וניור. לך יש יותר משאבים לזה. אתה יכול לעזור לי בזה?"
לואיס נאנח. "אני אתקשר למרלין. היא לא תשמח."
"בטח. גם קלרה לא אוהבת שאני עוזב באמצע חופשה. אל תשאל," שמידט חייך לפתע. "באמצע חופשת הארבעה ביולי פתאום עליתי על משהו, ואתה מכיר אותי- אני חייב ישר לעבוד, אחרת אני אשכח. בקיצור, חזרתי רק אחרי שבוע, ופספסתי את הברביקיו המסורתי. קלרה כמעט שחטה אותי כמו את הכבש שהם עשו על הגריל."
"אם נתחיל לדבר על הצרות שהנשים שלנו גורמות, נצטרך לקחת חופשה של שבועיים." אמר לואיס. "איפה זה שכונת אופנהיימר?"
*המסעדה - כינוי למטה האף.בי.איי. בלוס אנג'לס
