באזור קנטואר בארץ נימבה יש הר אחד הגבוה יותר מכל ההרים האחרים. בתחתית ההר יש כפר קטן של נזירים נמיביים. בכפר זה אין בתים, הנזירים ישנים תחת כיפת השמיים גם בעת מטר של שלג ואפילו בימים הכי קפואים. הם אוכלים רק את מה שגודל בטבעיות וגם אז רק לאחר שהפרי נפרד מהעץ ונופל לאדמה. כל שנה ביום ההולדת שלו, עולה הנזיר אל מעלי ההר ושוהה שם במדיטציה למשך שבועיים שלמים. הסיבה אינה ברורה ואף הנזירים שכחו אותה עם הזמן אבל המשיכו עם המסורת מתוך אי נעימות להפסיק אותה.
למרות השלג העז העונה הנוכחית בקנטואר היא אביב. לפני המון שנים הטיל קוסם גדול בשם בלטון ארגידל קללה על ההר שתמיד יהיה מושלג. זה קרה אחרי שההר הרגיז אותו מסיבה לא ידועה, והמשיך עד עצם היום הזה.
כרגע במעלי ההר ניתן לצפות בשני אנשים המטפסים לאט לאט לעבר הפסגה הלבנה. הם עושים את דרכם על צוק חלקלק מלא שלג וקרח מלווים בסופת שלגים שמקשה על הראות ורוח פרצים חסרת רחמים. השמש האביבית של הבוקר מוסתרת על ידי ביליוני פתיתים שנופלים מהשמיים.
"מה הקשר בין ללמוד להיות סייר ולעלות על ההר המזורגג הזה," אומר בחור צעיר העונה לשם אסיאק. הבחור הצעיר עמוס במעיל עבה מגפיים כבדות ותיק גב מנופח. פניו מכוסות בכובע שמשאיר רק את עיניו האפורות מציצות מבעד לצמר. בשלג לצידו נגררת חרב שתלויה ממותניו.
"סבלנות, תלמידי היקר, זה הדבר הכי חשוב שאתה צריך ללמוד, ועדיין, אחרי שנתיים עוד לא למדת," אמר איש זקן עם זקן לבן ארוך, לבוש בטוגה ארוכה מבד דק וכתום, עם זוג מגפי קיץ ומקל הליכה שנראה כאילו הוא הולך להירקב כל רגע. שמו הוא סלי אוק והוא הסייר הכי וותיק בקנטואר. הוא למד אצל גואידים שהם עם שחי בסודיות ביערות של ענטרה. הם כל כך סודיים שהם כבר נחשבים יותר שמועה מאשר עם. אומרים שהם נמוכים ושמנמנים, יודעים לתקשר עם כל מה שחי ואוכלים רק שרף של עצים. בטח אינכם יודעים מהו הסייר, אז אתאר אותו בקצרה. סייר הוא איש טבע שחי ונושם את החי והצומח. הסיירים ברמות הגבוהות ביותר יכולים לתקשר עם כל סוגי החיות ולשלוט בהם לצרכיהם. יש להם גם שליטה מלאה על הטבע סביבם, שזה כל חמשת האלמנטים כמובן: אוויר, מים, אש, אדמה וחלל. הם אינם קוסמים אך השליטה שלהם בטבע היא מעבר לתפיסה של האדם רגיל.
הם המשיכו עוד קצת על הצוק עד שהגיעו למשטח קטן, שבו אסיאק השתטח על הרצפה והתנשף בכבדות.
"טוב תלמידי הנבון, הגעת למבחן האחרון שלך בדרך להפוך לסייר מתחיל," אמר סלי, מלטף את זקנו ונשען על מקל ההליכה העתיק שלו.
"באמת?" אמר אסיאק ראשו מתרומם בהפתעה גמורה תוך כדי התנשפות.
"בהחלט כן. מכיוון שעברת את כל שאר המבחנים נשאר לך רק את מבחן השליטה," אמר סלי, "אחרי שנכשלת במבחן השליטה שעשיתי לך לפני חודשיים ושיפדת את חזיר הבר, כשהיית אמור לגרום לו להביא לך תפוח בלי שהוא יאכל אותו," אסיאק החמיץ פנים עם הזיכרון המביך.
"הוא רצה לנשוך אותי," אמר אסיאק בהתגוננות.
"הוא רצה לנשק אותך," אמר סלי בכעס.
"מי ביקש ממנו..." אמר אסיאק בלחש מתמרד.
"בקיצור, המבחן שלך הפעם הוא לטפס עד לנשר השלג הכחול שנמצא כמאה מטר מעלינו, ולגרום לו להסיע אותך עד לתחתית ההר. אם תגיע לתחתית ההר לפניי, ואני הולך בהליכה איטית מאוד, עברת את המבחן. כמובן הוא צריך לנשום בשביל שתעבור את המבחן. בהצלחה ולהתראות." אמר הזקן, הסתובב ונעלם לתוך סופת השלג.
"צריך לנשום בשביל לעבור את המבחן," חיקה אסיאק את סלי בזלזול, "אני מקווה שאני אנשום בסוף המשימה המטופשת הזאת. נשר כחול, טוב שלא פיל ירוק..."
אסיאק לקח נשימה עמוקה והמשיך בטיפוס. אחרי שעתיים של הליכה עיוורת הוא הגיע אל עוד צוק חלק ולא נעים. באמצע הצוק הוא הצליח לראות שהצוק מתרחב. ובדיוק בסוף שדה הראיה שלו כשהכל סביב כבר כוסה בלובן השלג - הוא ראה התחלה של קן.
הוא התחיל להתקדם לעברו לאט לאט, נאחז בקיר של המצוק והתיק הכבד שלו מושך אותו למטה. הסירחון של הנשרים הכה אותו בפנים כמו קיר.
"קרע!!!" הוא שמע קריאה של נשר. אסיאק נעצר כדי לחשוב על הסיטואציה.
'אם אני אתקדם עוד, הוא יתקוף אותי,' חשב, 'עדיף שאני אנסה לתקשר איתו מכאן'.
"קרעי!!" זעק אסיאק בשפת הנשרים. אמנם הוא צעק מילה אחת כביכול אבל המשמעות הייתה המשפט: "שלום אני חבר," אסיאק חיכה לתשובה שמיהרה להגיע.
"קרעאעא!!!" זעק הנשר ("של מי?"). הנשרים הכחולים ניחנו בציניות עמוקה ושנאה כלפי כל שאר המינים, אפילו נשרים אחרים לא התקבלו למעגל הנשרים הכחולים בקלות.
"שלך!" זעק אסיאק בנשרית.
מתוך הערפל הלבן יצא נשר כחול ומאוד גדול. גובהו היה פי שניים מאסיאק, ורוחבו ללא הכנפיים היה פי שלושה. הוא ניחן בטלפיים שנראו צהובות וכלל לא נעימות למראה. המקור שלו היה יחסית קצר לעומת הראש העגול שלו והעיניים השחורות הבוחנות נטולות האישונים.
הנשר הטה את ראשו הצידה והביט באסיאק בשקט מעורר אימה. אסיאק החליט להתחיל להפעיל את מה שהוא למד ושלח את ידו הימנית אל תוך פאוץ' שנתלה על חגורת המותניים שלו. הוא שלף משם את צמח הבוסקו שנקרא צמח השליטה בפי הסיירים. הוא מוסס אותו בידו והרים את ידו מעלה. הוא לקח רגע להיכנס אל תוך עצמו, מה שהיה נחוץ כדי להשיג ריכוז מושלם.
"טיאק," אמר אסיאק בלחש. המילה יצאה ממנו באופן טבעי, הוא אפילו לא הרגיש שהוא אמר אותה. הוא רק שמע את הפה שלו אומר אותה. הנשר הגיב מיד ונאבק בהרגשה המוזרה שעטפה את גופו. אף חיה לא אהבה את הפעם הראשונה שסייר השתלט עליה, עם הזמן חיות לומדות את היתרונות במצב המיוחד הזה. חיה שנשלטת על ידי סייר הרבה פעמים נכנסת לסוג של התמכרות. ההרגשה של השליטה היא בהתחלה מוזרה אבל בהמשך היא הופכת להרגשת אושר צרוף שהחיה מחכה לו והופכת למשרתת של הסייר.
הנשר הכחול השתולל ונפל על הקרקע. הוא קרא לעזרה ולבסוף השתתק.
"כן אדוני," קרא הנשר, "מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"אתה לא עובד עלי נכון?" אמר אסיאק.
"אם הייתי עובד עליך לא היית פה עכשיו," אמר הנשר בשקט. למרות שהחיות הנשלטות מרגישות שהם חייבות לעשות את מה שהסייר רוצה, הם יכולות לדבר ולחשוב בדיוק כמו לפני ההשתלטות.
"קשוח אה?" אמר אסיאק בזלזול, "יאללה אין לי הרבה זמן, תן לי לעלות עליך וקח אותי לתחתית ההר בבטחה. אחרי זה אני אשחרר אותך אם תהיה ילד טוב."
הנשר התכופף ואסיאק עלה על גבו. הנשר זינק והמריא לאוויר. הוא התחיל לחוג מטה, מטה בעיגולים גדולים.
"רואים שאתה סייר מתחיל, אין לך כבוד למישהו גדול ממך במאה עשרים שנה," אמר הנשר ברוגע. לפתע נשמעה קריאה אימתנית של נשר איפה שהוא בסופה מעליהם. אסיאק הביט למעלה בפחד.
"זאת בטח אשתי," אמר הנשר בתמימות.
"תגיד לה להסתלק," אמר אסיאק, למרות שהוא ידע שהוא לא ברמה מספיקה לשלוט על דיבור של חיות.
"ולפספס את ההזדמנות לראות אותה קוטפת אותך מהגב שלי ובולעת אותך כמו תולעת?" אמר הנשר "לא נראה לי".
"כדאי לך להגיד לה להסתלק אחרת אני אשפד אותה על החרב שלי," אמר אסיאק בדאגה (לעצמו).
"אתה חושב באמת שאתה יכול לגבור על נשר באוויר עם הקיסם הקטן הזה שאתה קורא לו חרב?" אמר הנשר בזלזול וצחקק.
"ראה הוזהרת!" אמר אסיאק ושיחרר את תיק הגב שלו שנפל לאפילה הלבנה מתחתיהם. הוא שלף את החרב ואחז בה בחוזקה. הוא הביט קדימה ואל כל שאר הכיוונים. כאשר לימינו נפרד מסך השלג ומתוכו עפה אשתו של הנשר במלוא הדרה. האוויר נעתק מריאותיו של אסיאק בראותו שהיא פי שלוש גודל מבעלה. היא הרימה את רגליה ועפה עם הטלפיים מכוונות אליו.
"תצלול!" זעק אסיאק והנשר כיוון את עצמו לאדמה. המפלצת הענקית החטיאה את אסיאק ותלשה שלושה נוצות מזנבו של בעלה. הוא זעק מכאב. הרוח נשבה באוזניו של אסיאק והוא אחז בכל כוחו בנשר הצולל. הוא הביט אחורה וראה את המפלצת מתקרבת אליו במהירות מפחידה. בלי לחשוב פעמיים הוא תפס את חרבו וזרק אותה כלפי מעלה.
זעקה אדירה נשמעה. הוא הסתכל כלפי מעלה וראה את מפלצת נופלת אליהם דרך פתיתי השלג. כנפיה שמוטות מדלדלות ברוח, ראשה מתנפנף כלפי מעלה בחוסר אונים, חרבו הקטנה נעוצה בחזה האדיר שלה. לפתע התנפחו כנפיה והיא נעצרה באוויר והמשיכה לרחף למטה.
"הא, הא, הא!" צחק אסיאק משחרר את הפחד המטורף שהצטבר בו, "מה אמרת על לקטוף אותי?"
אסיאק הביט בנשר שהביט אחורה אל אשתו שגלשה לאט, לאט על כנפיה שמשום מה נשארו נפוחות למרות מותה. לנשר לא היו הרבה אופציות להבעות פנים אבל בכל זאת הוא נראה לא כלכך מרוצה.
"שבעים שנות אדם חיינו ביחד," אמר הנשר בעצב. אסיאק הרגיש לא כלכך טוב אם המעשה אבל באמת לא הייתה לו ברירה. ולמרות שהוא רצה להזכיר לנשר שהוא הזהיר אותו, הוא עזב את העניין ולא אמר מילה.
הם נחתו על האדמה באמצע הכפר של הנזירים. מסביבם ישבו כעשרה נזירים לבושים בחלוקים כחולים שקועים עמוק במדיטציה ובשלג הלבן, מוקפים בעצי סגון כפי שהם כינו את העצים עגולי הצמרת. מיד אחרי נחיתתם הגיע סלי אוק קורן מאושר למראית תלמידו שסוף סוף צלח במשימתו והשלים את לימודיו. אסיאק קפץ מגבו של הנשר והלך אט, אט לכיוון מורהו.
"תמיד ידעתי שיבוא היום שבו אני אפטר ממך אחת ולתמיד," אמר סלי ותפח על שתי כתפיו של אסיאק בו זמנית. אסיאק לא היה בטוח אם לשמוח או לברוח לפני שהמאסטר שלו יגלה מה באמת קרה.
לפתע נשמע משב אוויר וגופתה של המפלצת צנחה ומחצה למוות את אחד הנזירים בכל דפיקה איום וצרחה גרונית. אף אחד מהנזירים האחרים לא שם לב והם המשיכו בשקט שלהם.
סלי הביט לעבר הגופה ממצמץ כלא מאמין. מנסה לעכל את מראית עיניו. אסיאק ניצל את ההזדמנות והתרחק ממנו חמישה צעדים אחורה.
"מה עשית?" מלמל סלי בהלם, "מה עשית?" חזר על עצמו מנסה להפנים את האסון.
"הפעם זאת באמת לא הייתה אשמתי," התחיל אסיאק "היא תקפה..."
"אני לא רוצה לשמוע!!!" זעק סלי אוק בכעס, "אכזבת אותי בפעם האחרונה! עברת את המבחן האחרון שהצבתי בפניך ולכן אין אני יכול למנוע ממך מלהיות סייר. לפי חוקי הסיירות אני מחויב להעניק לך את אחת החיות שלי שתלווה אותך במסעותיך למשך שנה. תכננתי לתת לך את דב הקוטב שלי, לוחם אמיץ וחסר רחמים. במקום זה, אני אעניק לך את חתול הבית הלבן שלי. עצלן. נחרץ ונודניק שיציק לך איפה שלא תלך ויזכיר לך את הכישלון הנחרץ שנחלת בו. להתראות...בעצם לא," סלי אוק הסתובב וקרא לנשר הכחול. הוא עלה עליו ועף משם בלי להסתכל אחורה.
אסיאק עמד שם בהרגשה די מזופתת. לפתע הוא הרגיש משהו נכרך סביב רגלו. הוא הסתכל למטה וראה חתול בית לבן.
"מה אתה רוצה?" שחרר עליו אסיאק את כעסו. החתול היה נראה רגיל לגמרי ומיד התחיל ליבב בקול צרוד לגמרי. "מיאו, מיאו, מיאו, מיאו" ("אוכל, אוכל, אוכל, אוכל") השיטה הידועה של החתולים לנג'ס לבני האדם עד שהם מקבלים את מבוקשם.
"תמצא לעצמך אוכל," אסיאק בעט אותו קלות הצידה. החתול זינק על הרגל של אסיאק ונשך אותו דרך המכנס. אסיאק ניסה לבעוט בו בעוצמה, פספס ונפל על התחת. החתול רץ וטיפס על עץ.
"חכה שאני אתפוס אותך יא נבלה!" הוא סינן בכעס.
אסיאק ניגש אל הנשר המת, אל תוך ענן של סירחון ושלף את החרב מבטנה. הסירחון כמעט גבר עליו והוא סתם את אפו ורץ משם. הוא ניכה את החרב הכסופה על השלג לרגליו והכניס אותה לנדן העור שלה.
עכשיו, בפעם הראשונה מזה שנתיים הוא ידע לאן הוא הולך. הרגשת החופש התעצמה מצד לצעד ולפתע נקטעה על ידי...
"אוכל, אוכל, אוכל!"
