חיים של תחפושת

קרני שמש חודרות לתוך אישוניה. היא ממצמצת וממצמצת, עד שעיניה נפקחות לרווחה.
היא קמה מהמיטה והולכת לאמבטיה, מביטה במראה ושונאת את מה שהיא רואה.
מכסה עצמה באיפור זול ולובשת את שימלת המיני הכחולה שהיא כל כך אוהבת שכולם אוהבים.
יוצאת מהבית ויושבת לבדה, מחפשת מבטים וקריצות. עד שכולם באים.
כשכולם באים היא שותה, מעשנת, מוצצת.
היא חושבת שזה טוב, שככה צריך. היא מרוצה.

כשבחורים מתחילים איתה, היא מתפללת שלא ישאלו בת כמה היא, כי נמאס לה כבר לשקר. אבל כשצריך, היא אומרת "בת 18" ולפעמים גם זה לא מספיק.
נמאס לה להיות ילדה קטנה, לכל החברים שלה כבר מלאו 20, ואפילו הם לא יודעים שליידם היא תינוקת. התחפושת עובדת.

היא מפחדת שיום אחד הם יגלו. מה אז יעשו? יתרחקו ממנה כמו השאר. ואז היא  תמצא את עצמה עוד פעם לבד. היא תצטרך לחשוב על רעיון אחר כדי לרכוש שוב את ליבם, אבל מי סולח על שקרים? כל חייה הם שקר אחד גדול.

היא לא יודעת שהאחרים הם אלה שמשקרים לה. הרי גם איפור לא יעזור. הם רק אוהבים את המתחת. את החלקים העגולים והמשולשים. והיא את הכבוד שלה איבדה ממזמן עם איזה בקבוק וודקה בתוך הונדה סיביק שחורה.

קשה שלא לרחם עלייה. היא מעולם לא קיבלה כזו אהבה וכל כך הרבה תשומת לב כמו עכשיו. היא לא תוכל לוותר על זה לעולם, היא מכורה להרגשה הזו של הלהיות במרכז. תחושת סיפוק עילאית.

היא משתוקקת כבר להיות מבוגרת, בגיל המתאים שבו יתחילו איתה והיא לא תצטרך לשקר, רק אז היא מבטיחה שתוריד את התחפושת ותלבש את עצמה.