מזבח

כשיופייך אינו מטעה מתחת ירח

החולף בתכלת מנחם

עוד שכר הלב את חדרי

סיכוני הזמן

כמקסם עיניים חופזות.

ככה צללה תבל בעירומה ובשתיקה

דממה שבה ירעדו העשבים

כדי לחבק את הצער

את פניני הגבעה הזוהרים.

להתחיל להאמין שהמקום נאמן כדי

שלא נעלם

בו נקשור נפש בנפש

בלי אחיזת ידיים או זמני אחרית הימים

ארץ מלאה עזובת השיממון.

כשיופייך אינו מטעה מתחת ירח

החרב בקנאת השדים הבזויים

עוד עמל האל מאחורי הדלת

מעל מזבח

כמקסם עיניים חופזות.