מזל דגים

   "מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין" – אומר הפתגם. ואמנם, מאז המקרה אני שומרת על מרחק בטחון ביני לבין חנויות לממכר דגי מאכל, בבחינת "שומר נפשו ירחק".

   אך מעשה שהיה, כך היה:

   במסגרת המודעות לתזונה נכונה, נפלה בביתנו החלטה לצמצם את צריכת הבשר.

   "לפחות פעמיים בשבוע דגים,"  פסק בן זוגי,  "ולא קרפיון עתיר הקולסטרול הרע, אלא דגי ים שהם טובים לבריאות".

   ומכיוון שאני מצדדת בכל מה ששייך לבריאות – אוכל בריא וצעידה יומית של מספר קילומטרים בתקווה שבמאזן הכללי כל זה יהווה משקל שכנגד לעישון שלא הצלחתי לוותר עליו –מלאתי מיד את הפריזר במבחר דגי ים קפואים: תבניות קלקר עם פרוסות ורדרדות של סלמון, שקיות פלסטיק גדושות דגי סול, מרלוסה וגם דגי בקלה צעיר.

    ואז נחתה עלי המכה הראשונה בדמותו של רפי גינת ותוכניתו "כולבוטק". לעיני הצופים הנדהמים הוצג שם תהליך אריזת הדגים שצולם במצלמה נסתרת במפעל שבסין, ארץ ממנה מייבאים את הדגים הקפואים. על מנת לנפח את משקלם של הדגים מוסיפים להם מים בתהליך ההקפאה – דבר לא מזיק  כשלעצמו  אם לא היו מוסיפים יחד עם המים חומר כימי המשמש במקורו לפתיחת סתימות בביוב!  אך מכוון שהדגים ממאנים לשתות מים, רק הכאתם בפטישים מיוחדים על מנת לנקבם והוספת אותו חומר כימי משכנע  אותם לבלוע כמות של מים שנעה בין 20 עד 80 אחוז ממשקל המוצר לאחר ההקפאה! מילא שעובדים על כיסינו, אך החומר הזה לא בדיוק יפה לבריאות, וזאת בלשון ההמעטה.

   "לא יכלו לשדר את הכתבה הזאת לפני שמלאתי את הפריזר בדגים קפואים?"  קבלתי בפני בן זוגי.

   "אז מה נאכל?" שאל, "העופות גדושים אנטיביוטיקה, להרבות בבקר לא בריא וגם הוא צורך תרופות לא פחות, אולי עדיף בכל זאת דגים, לפחות הם כשלעצמם  בריאים".

   נימוק הגיוני וחוץ מזה כבר קניתי אותם, ואצלנו בבית לא זורקים אוכל; מקסימום משאירים אותו במקרר למשך שבועיים ואז יש כבר הצדקה מלאה לזרוק.

  כיום, בעידן ה- Google לא צריך לדעת לבשל; מתקתקים את שם המוצר וים של אפשרויות נפתח לפניך. הבעיה כעת היא שמרוב עצים הולכים לאיבוד ביער, כלומר מרוב מבחר – קשה להחליט מה לבשל ואני לרוב חוזרת למדף ספרי הבישול הישנים והטובים. כך נהגתי גם ביום שהחלטתי להכין את המתכון "בקלה צעיר ממולא" מספרה "מהמטבח בהנאה" של רות סירקיס שנמצא אצלי על המדף כבר כמה עשרות שנים. הפשרתי את הדגים במשך הלילה במקרר ולמחרת ניגשתי למלאכה. אבל ראשית  היה עלי לנקותם; שאר הדגים הקפואים שהיו בפריזר לא נזקקו כמעט לניקוי, אבל הבקלה הצעיר מלא בקשקשים ובקוצים שחורים בגבם ובטנם ואותם יש להסיר.

   ואז נחתה עלי המכה השניה: שעה שנלחמתי עם קוציו של אחד הדגים בעזרת סכין ומשיכה איתנה, ננעץ לי קוץ בכרית אגודל ימיני. עזבתי את הדג וגם את הסכין, לקחתי פינצטה ואת המשקפים, התמקמתי תחת מנורת קריאה וניסיתי לשלוף את הפולש, אך אליה וקוץ בה: הוא נעלם ולא ניתן היה לראותו, רק חשתי היטב בקיומו כל אימת שנגעתי באגודלי.

   היו ניסיונות שליפה נוספים גם בסיועו של בן זוגי, נעזרתי אף במחט מחוטאת שבה חפרתי במקום שם הרגשתי את הדקירה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו, הקוץ התעקש להישאר בבעלותי. החלטתי להתעלם ממנו בגבורה, קוץ קטן לא יכריע אותי, חשבתי, אני הייתי פעם חיילת בצה"ל וכבר ספגתי בימי חלדי עוד אי אלו קוצים כאלה ואחרים.

  אבל בימים שלאחר-מכן הקוץ הנעלם בנה לעצמו היאחזות באגודל שלי והתבצר סביב קירות איתנים של בשר קשיח וכואב למגע. כבר לא יכולתי לחתוך עם סכין או לאחוז בעט -  אם כי כיום, בעידן המקלדת, זה האחרון הפך מטפורה נוסטלגית בלבד.

   כבר לא הצלחתי להעמיד פנים של עסקים כרגיל ופניתי לקופת חולים. הפנו אותי לכירורג. סיפרתי לו על האירוע והוא התחיל להקליד במחשב. חשד התגנב לליבי כשראיתי שהוא מתקתק שם ספר שלם. מסתבר שחושיי לא הטעו אותי.

   "אני לא ערוך לעשות את זה כאן, אין לי את המכשור הדרוש," אמר לי. טענתי שזה כולה קוץ קטן ושחשבתי שישלוף אותו חת ושתים,  אך הוא לא השתכנע והפנה אותי לחדר מיון כירורגי בבית החולים.

   נו,שיהיה. למחרת בבוקר הייתי כבר במיון כירורגי בוולפסון. רופא צעיר קיבל אותי, שמע את סיפורי והחל להקליד. שוב סיפור שלם. מיד הבנתי שגם ממנו לא תצמח לי הישועה.

   "זה לא כל כך פשוט," ענה לשאלתי, "אני לא יכול לחטט שם בלי לראות במה מדובר, אני שולח אותך קודם לצילום רנטגן."

  הגיוני, חשבתי. הוא יראה את הקוץ, ישתכנע שהוא קיים ואז יוציא. למזלי, בחדר רנטגן כף היד (יש דבר כזה!) לא היה תור וסיימתי במהרה. צילמו לי את האגודל משלוש זוויות שונות ולהפתעתי לא נתנו לי את הצילומים ביד, כיום הם מועברים דרך המחשב ישירות לשולחנו של הרופא.

   חזרתי לרופא הצעיר והוא הראה לי את הממצא בצילום : "גוף זר באורך של כמילימטר, אולי שניים," אמר, ואני שמחתי על מידותיו הזעירות , לא נעים לגרום לרופא עבודה מרובה. כבר עמדתי להושיט את האגודל קדימה לכיוונו כדי לרמוז לו להתחיל במלאכה, אך עצרתי כשראיתי מבט מהורהר בעיניו.

   "מה הבעיה," שאלתי,

   "אני לא יכול לעשות את זה כאן", ענה.

   יא בְרוך, חזרנו להתחלה. "מדוע?" קצת איבדתי את הסבלנות, "כולה מילימטר של קוץ!"  אך מסתבר שמסביב לקוץ נוצרה התקשות שהרופא קרא לה גרנולומה ויש להוציא גם אותה.

" צריך לבצע זאת תחת אולטרסאונד, וגם אז לא בטוח שימצאו את הממצא".

   מעודד מאד. "אז מה עושים? שאלתי, הייאוש התגנב כבר לקולי. הוא הרהר רגע נוסף, הרים טלפון ודיבר עם מישהו ובעקבות השיחה הפנה אותי למחלקת כף היד שבמרפאות החוץ. "אבל כבר לא מקבלים היום, תלכי לשם מחר בבוקר," הוסיף.

   וכי הייתה לי ברירה? למחרת בבוקר התייצבתי במרפאות החוץ. חיכיתי במסדרון זמן רב אבל הייתי אופטימית, כאן הם מומחים לכף היד, האגודל שייך לכף היד והם כבר ידעו מה לעשות, עודדתי את עצמי. הפעם הרופא רק עיין בממצאים במחשב ולא הקליד דבר. כבר נראה מבטיח וכמעט שנשמתי לרווחה, אך שמחתי הייתה מוקדמת כפי שהסתבר לי מיד.

  "יש שתי אפשרויות," פסק הרופא, "או שאת מתאשפזת ואז עושים את הניתוח בהקדם, או שאת קובעת תור לניתוח".

   הבטתי בפניו: "ניתוח? אתה מתלוצץ, נכון?" קולי היה מבודח. הוא הבטיח לי שהוא בן אדם רציני ולא נוהג להתלוצץ עם הפציינטים.

  "כמה זמן לוקח התור לניתוח?" שאלתי בקול קטן.

  "יכול לקחת גם מספר חודשים. את מבינה בוודאי שישנם ניתוחים דחופים יותר."

   הבנתי, לכן העדפתי כבר להתאשפז, בייחוד שאמר לי שיש סיכוי שעוד במהלך היום או למחרת יבוצע הניתוח.

   נסעתי הביתה, אכלתי צהרים, לקחתי כמה דברים איתי וחזרתי להתאשפז במחלקה האורטופדית בוולפסון. האחות האחראית אמרה שאולי עוד במהלך הערב אנותח ושאשמור על צום.

   "מדוע צום?" הקשיתי, הרי יעשו לי בוודאי הרדמה מקומית, מדובר בקוץ קטן באצבע..." ניסיתי, אבל היא  הקדירה פניה : "גברת, הרופאים מחליטים על סוג ההרדמה, לא את או אני. "

   טוב שלפחות אכלתי צהרים בבית. אני לא נוהגת לאכול ארוחת בוקר ומהצום שוחררתי  בתשע בערב, כשכבר אין למצוא אוכל במחלקה. אפשר כבר להבין שלא נותחתי באותו יום.

   את הערב ביליתי בקריאת הספר שהבאתי מהבית  ובגיחות החוצה לחצר הפנימית בשביל לעשן. מזל שהמחלקה ממוקמת בקומת הקרקע ואין צורך בהתרוצצות מרובה בשביל כל סיגריה.

   בסביבות ה-11 נכנסתי למיטה וכבר נמנמתי, כשהרגשתי יד נוגעת בכתפי. אחות עמדה מעלי והושיטה לי כדור. "זו התרופה לכולסטרול", אמרה. מעניין אם הייתה מעירה אותי גם בשביל לתת לי כדור שינה, במידה והיה נכלל בתיק הרפואי שלי. קמתי, הלכתי לכיור, בלעתי את הכדור עם מעט מים וחזרתי למיטה. נרדמתי שוב ואז...

   אור נדלק, מיטה נגררת לתוך החדר, פעלתנות ודיבורים מסביבי. השכנה שלי למיטה חזרה מניתוח הרגל השבורה. הצצתי בשעון : אחד-עשרה וחצי, ישנתי פחות מחצי שעה. כבר אבוד לי.

   קמתי שוב, לבשתי את החלוק, לקחתי את הספר ואת הסיגריות ויצאתי לחצר. הייתי לבד שם. הדלקתי סיגריה והשתוקקתי למישהו לדבר איתו. כעבור זמן קצר הופיעה בחורה צמודה לטלפון והתיישבה על כיסא בסמוך אלי. ראיתי אותה מספר פעמים במהלך היום ותמיד הטלפון הסלולרי היה חלק מאוזנה. הייתה נאה למדי אך נראתה לי מעין טום-בוי, מאחורה טעיתי לחשוב שמדובר בבחור. היא המשיכה לפטפט עם חברה ותוך כדי הציעה להביא גם לי קפה או תה מהאוטומט שבפרוזדור. סירבתי בנימוס. היא הביאה לעצמה כוס שתיה חמה, התיישבה שוב ואני ניצלתי הפוגה זמנית בשיחות הטלפון:

"לך משעמם ואת לא נותנת לחברות שלך לישון", אמרתי לה בחיוך.

" זו לא סתם חברה, זו הבת זוג שלי", השיבה.

  נו טוב, הזדמנות כזו אין לפספס, מה גם שלא יצא לי עדיין לשוחח עם לסבית. ואז קרה דבר אחרון שהייתי מצפה לו באותו יום: עמוק אל תוך הלילה התנהלה בחצר בית החולים וולפסון שיחה על סקס בין לסבית צעירה בת 26 לבין סבתא צעירה (ברוחה). הבחורה סיפרה לי ממקור ראשון על חוויותיה בתחום ובתמורה בקשה לשמוע  על סקס גריאטרי ואם זה בכלל קיים. מצאתי עצמי שואלת וגם עונה בפתיחות שלא מאפיינת אותי וגם לא את חוג חברותיי ומן הסתם את רוב בנות גילי.  על תוכנה המפורט של השיחה אני מטילה צנזורה ולא אדווח כאן. מצטערת.

   חזרתי למיטה כעבור כשעתיים ואז כבר ישנתי ללא הפרעה עד הבוקר.

  לסדר הפסח הקרוב כבר קניתי גפילטע - פיש בצנצנות !

חג  שמח לכל החברים!