רוחות בפונאר

אנחנו הבודדים. שקטמנו את מחושינו, כדי שלא נרגיש. כדי שלא יקשרו בטעות, בעולם הזה.

אין לנו אשליות. אין במה להיאחז. זה לא שלא ניסינו... תמיד אחד היה מתחיל: "הנאצים מפסידים, אז הם מטשטשים את העקבות שלהם.” או "הרוסים בדרך – עוד מעט הם יכבשו את ליטא, ואנחנו נינצל...” ומיד היו משתיקים אותו השאר. איבדנו צלם אנוש, ושכחנו מהו אדם. הם נכחדו ממזמן, בני האדם. נותרו רק טורפים וקורבנות. זבחי מתים מהלכים. רוחות רפאים...

ובכל זאת, במפתיע, יעילים להשחית. חופרים בורות, סוחבים, חוטבים עצים, מדליקים מדורות, טוחנים עצמות, מנפים אפר ומטשטשים עקבות.

נאסר עלינו להשתמש במילים "גופות" ו- "מתים". לא יודע למה, בלאו הכי זה לא משנה לנו. לא ראינו בהם מתים, משום שאין אנו רואים בעצמנו חיים. כולנו גופות – חלקן שקטות יותר, וחלקן פחות...

אני זוכר...

קמתי לפנות בוקר. האוויר היה סמיך מעשן. לא הרגשתי את הקור, כנראה שכבר התרגלתי. דידיתי ברגליי הכבולות לדפנות הבור, והשתנתי. באמצע נתקפתי שיעול חולני, והשתן צרב. עיניי דלקו וגופי גירד. הייתי רעב. חשבתי רק על מנת הבוקר. הבטתי סביבי – דמויות חיוורות, רוחות רפאים נוספות, החלו להתעורר אף הן. אני לא זוכר אם הנאצי שכל בוקר צווח עלינו להשכים היה שם או לא. כבר התרגלנו לכל-כך הרבה. אולי קמנו מתוך אותו הרגל...

חיכינו לסולם.

צרור מפתחות נזרק לעבר הבור. רוח הרפאים הקרובה ביותר הרימה אותו והחלה לשחרר את כבלי רגלינו. אחר-כך הצרור הושלך בחזרה, והסולם ירד. עוד קודם לכן החלנו להצטופף לצד הדופן – ידענו מה מחכה למעלה – מים, אוכל ו..."עבודה”. היינו לרוחות רפאים שנאבקות זו בזו. ניסיתי להידחף בין שתי רוחות לפני, אך הן עמדו איתנות. הרגשתי את כוחן של רוחות מאחוריי ומצדדיי ונאבקתי בהן.

הסולם ירד וטיפסנו בו אל מחוץ לבור. לגמתי ממי הקרח שחיכו לי שם. לעסתי את הלחם השחור היבש. לא שמחתי – היו ימים שלמים ללא אוכל, רק עבודה. השלמתי עם הכול. לא. לא שנאתי את הנאצים, לא אהבתי את שותפיי. לא הרגשתי שמחה או צער זה ימים רבים. הייתי אדיש. ללא תקווה. במקום שיש תקווה, יש גם ייאוש. ולא יכולתי להתמודד עם הייאוש... 

לאחר שסיימנו לאכול חילקו אותנו לקבוצות עבודה. אותי שמו בקבוצת האש – היה עלינו לקבל את הצלמים מן הסוחבים, ולהניחם על האש. זה היה תפקידי במשך השבוע האחרון. ניגשנו למלאכה. החלנו לסדר את ערימות העצים בצורת משולשים, והדלקנו אותם. הצלמים הראשונים החלו להגיע, נגררות במשעול השכחה. זרקנו אותם אל האש. לא ידעתי אם יהודים הם, או שמא פולנים. אחד אחרי השני זרקתי אותם, לא הבטתי בפניהם – לא היה לי זמן. הנאצים עמדו והשגיחו, צועקים "Schneller" מדי כמה דקות. אם הייתי מתמהמה, היו שוברים את גופי במכות.

גיוון לא חסר לי - צלמים גדולים וקטנים, צלמי גברים, נשים, וילדים. וכשהאש החלה לדעוך היה עלי לחדש אותה. כך חלפה לה שעה, ועוד אחת. התמקדתי בעבודה. ביצעתי אותה ברצינות ועל הצד הטוב ביותר, ולא ניסיתי להילחם בסיפוק שנגרם לי מכך. סיפוק מעבודה שנעשית היטב. זה אולי נשמע נוראי, אבל לא נותר לי הרבה מלבד זה...

הצלמים נערמו זה על זה. מדי פעם זעזענו אותם עם מקל ארוך, והם נפלו והתפוררו. פניי להטו מחום האש. נחיריי כוסו באבק. לא חשבתי על כלום, אולי רק תהיתי מה יגמר קודם לכן – הצלמים או היום, כשפתאום הונח בידיי צלם קטום רגל. רגלו האחת שלמה, והשניה חסרה מהברך ומטה. זיכרון עמום החל לטפס במעלה תהום הנשיה. נתתי לצלם להחליק מידיי, ובשנייה שחלפה בטרם הרמתי אותו שוב, הבטתי בתווי פניו הגרוטסקיות.

ברק הכה בי. על אף הריקבון הנוראי, אי אפשר היה לטעות. האף הארוך, המצח הרחב... זה היה יוסקה!

פניי החלו לפרכס.

מבלי לחשוב פעמיים זרקתי אותו לאש.

יוסקה! מי היה מאמין - יוסקה!!!

מי היה יוסקה?

הוא היה דודי, נזכרתי, החייט הנערץ. חמוש תמיד בכובע הקסקט שלו, ובסיכות אותם החזיק קפוצות בפיו. עורי הסתמרר מהזיכרון. רציתי לשאוג ולבכות. הרגשתי שליבי מתפוצץ משמחה ומעצב. לא יכולתי להפגין דבר מכל זה. כשהשומרים הנאצים מסביבי, יכולתי רק לכבוש את רגשותיי בעוויתות מפלצתיות. שמעתי את ה-"Schnell!” ומיד חזרתי לעבודה. אך מחשבותיי נאחזו בחיים... בגללו שכחתי שאני בסך-הכול רוח רפאים... בזכותו, העזתי לחלום שאני אדם.

זה היה יוסקה... זו הייתה מתנתו האחרונה של דודי החייט.

הוא היה הראשון שהזכיר לי משהו מקודם. מלפני שהייאוש השתלט על הכול. לפני שהמחשבות הצטמצמו לכדי בסיסיות משמימה ונוראית – לכדי הישרדות גרידא. הוא הזכיר לי משהו מחיים שאבדו לעד... ברגלו הקטומה, בפניו המרקיבים, המבחילים, המזוויעים, בעיניו הריקות, ולובן פניו – הסתתרו ילדות מתוקה בעיר יפה, ותפילה של שחרית בבית הכנסת. וילנא של לפני המלחמה. משפחה, גן משחקים, ותמימות...

אחריו באו עוד.

כל משפחתי באה לבקרני... אשתי היקרה אותה זיהיתי לפי המחרוזת שעל צווארה. ילדיי הרכים והמתוקים. אמי הצדיקה. אפילו גיסתו של אחי. את כולם ראיתי בצלמים. את כולם זיהיתי איכשהו, ואולי רק רציתי לזהות. אינני יודע אם היו אמיתיים – אם המצאתי אותם, או לא. אבל זה בכלל לא היה חשוב. לא היה לי אכפת...

וכשלא נותרו עוד זיכרונות. כשלא נותר עוד מה לשרוף. פתאום הרגשתי בה -

בדידות.