בקליניקה של אבי/ סיפור ליום הזיכרון.

כולם רוצים שיגידו להם שהם הכי טובים,
כולם רוצים לדעת שהם אלה שבאמת שולטים,
יש כאלה שבטוחים שהם גילו את האמת המוחלטת לכל מה שהולך כאן
ויש כאלה שמוכרחים להוציא את השקר שלהם על עוד אחד.

אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שלקחתי לעצמי מישרה של פסיכולוג
אני בקושי בעצמי מצליח לטפל..אז להתחיל לטפל באנשים אחרים?
זה אבסורד לחלוטין.

כמה דפיקות נשמעו בדלת-
הנה בא עוד אחד שיוציא עלי את כל התסכול שלו,
לפחות הוא משלם לי על זה כסף טוב.
טוב, אז ננסה לסיים את השעה הזאת כמה שיותר מהר ונחזור לקלטת שהפסקתי באמצע.

הוא מספר לי על אמא שלו ואיך שהיא לא התייחסה אליו שהיה ילד קטן,
הוא התחיל לצבוט את עצמו שהתחיל לספר לי על איך זה כמעט להרוג בני אדם ואני יצטט (למרות שזה נוגד את חוקי הקליניקה שלי).
"האלכוהול שלט בי, אני סטטי מהפניה כי הייתי בטוח שיש מולי אוטובוס
והתנגשתי בחומה שהייתה מולי,הסתכלתי במושבים האחוריים ודני ועומר שני חבריי הטובים
היו מחוסרי הכרה..אני לא מאמין שעשיתי להם את זה!.. "-והתחיל לבכות על הספה.
אני רק בוהה בו וחושב על זה שיכלתי לבחור מקצוע אחר לפני שבחרתי את המקצוע הזה..ומעניין מה אשתי תכין לי היום לארוחת הערב.
וככה הטיפול הזה ממשיך לו,עד שהאדישות שלי שוברת אותו ו והוא קם-מוציא תארנק-שם לי מאה חמישים שקל על השולחן "ניפגש שבוע הבא" הוא אומר, ואני אומר- כן -וסוגר תדלת אחריו.

בשנות נעורי היפות הייתי אליל הבנות הייתי בטוח שאני הולך להיות איזה שחקן קולנוע מפורסם
או אולי איזה זמר רוק..אחח הימים הטובים,הכל אז היה יותר קל
פחות גרנדיוזי ויותר קליל כזה, והתמימות היפה?, ואיך תמיד הינו גונבים שזיפים מהשכנה
ותמיד היא היתה הולכת להלשין לאמא ואמא לא הייתה מענישה אותנו כי גנבנו, היא היתה מענישה כי לא השארנו לה גם קצת..זה היה מצחיק.
כמה חבל שאתה איננו עכשיו וכך גם התקופה ההיא שמתה איתך במלחמה הקרה לצערי.
עכשיו מה שנשאר ממך זה רק אלבום תמונות ישנות בשחור לבן ואיזה כובע טמבל רעוע ומקומט.
יש לי גם קלטת ישנה שמצאתי בבוידם .

טוב אפשר להמשיך תקלטת על התקופה ההיא ועליך אחי הקטן
לפני שיגיע מטופל אחר ויחשוב שהוא האדם העצוב היחיד בעולם ושרק בו אי אפשר באמת לטפל.