יש לי שרמוטה בצפון העיר.
היא עושה לי טוב בכל פעם שאני מגיע. בהתחלה ניסיתי לאהוב אותה – אבל מהר מאד היא הושיבה אותי לשיחה. “אנחנו צריכים לדבר...” היא אמרה, והתחילה להסביר לי בדיוק למה היא לא מחפשת את האחד, לא רוצה פרחים ויין, ואת כל זיוני המוח המיותרים. "תבוא, נזדיין, תלך.” לפעמים היא מרשה לי לישון איתה ביחד כפיות.
אני לא מתלונן.
הבחורה הזאת מטריפה את החושים. ממש חיה במיטה. אין תנוחה שלא ניסינו. חוץ מהתקרה, אין מקום בבית שלה שלא הזדיינו עליו. חמה-אש, כמו שאומרים. אז מה אכפת לי שהיא לא רוצה לשוחח איתי על משמעות הקיום, או לעלות ביחד סדרות ילדות ישנות מתהום הנשייה. לא רוצה - לא צריך.
רק שלפעמים... לפעמים אני חושב שממש אכפת לי ממנה. וזה לא קל...
למשל, פעם אחת, באמצע משגל סוער, היא נפלה לריצפה ודפקה את המרפק. רציתי לעטוף אותה בחיבוקים ונשיקות רכות. הייתי עושה הכול בשביל להעלים את הכאב שלה. אבל היא רק דחפה אותי הצידה והלכה לשים קרח. זה היה כל-כך מתסכל... כמעט בכיתי. אחר-כך חזרה, התנצלה וביקשה שנדחה למחר. אמרתי לעצמי שאני בחיים לא חוזר יותר. אבל למחרת הגעתי. ברור שהגעתי. בול, על הדקה – כמו שעון שווייצרי.
אני לא יודע במה היא עובדת. אין לי מושג. לפעמים אני מנסה לנחש. אולי אשת עסקים. קרייריסטית שמגלגלת מיליונים. מתעסקת בחשבונות של מיליארדרים, לוחצת ידיים עם שייחים סעודיים, ונסיכים בלגים פדופילים. לא – בטח עורכת דין. פליליסטית. הארד-קורית שמגנה על אלפרונים בשביל כסף גדול. ואולי משהו יותר פשוט וסולידי – אולי סתם פקידה אפרורית באיזה משרד? אולי מתרגמת עבור משרד החוץ? אני לא יודע - היא לא מגלה לי כלום...
הדירה שלה – שכבר הזכרתי שחוץ מהתיקרה אין בה מקום אחד חף מזיון – אלגנטית ופרקטית. יש לה דברים יפים, אבל שימושיים. קצת ספרים, קצת דיסקים. תמונות שהיא אוהבת. לפעמים – לפעמים בה לי לשאול אותה למה קנתה דווקא אותם? אבל אני יודע שהיא לא תענה לי. לפעמים אני תופס את עצמי עם מחשבות כמו "מתאים למישהי שיש לה את אוסף הספרים של גבי ניצן להגיד דבר כזה...” אבל אני אף פעם לא בטוח. היא לא ממש מכניסה אותי פנימה. זה כמו מגדל שן כזה – הדירה שלה – מגדל השן של השרמוטה שלי...
אל תבינו לא נכון – היא ממש בחורה על הכיפאק. הסקס איתה חופשי ומשוחרר. היא מדברת חופשי תוך כדי, וגם צורחת בלי בושה. רואים שהיא ממש נהנית מזה, וזה מוסיף להנאה שלי. היא גם תמיד דואגת לי לקפה, שואלת אם אני רעב - דברים כאלו. לפעמים אנחנו מעבירים שעות רק לעשן, לספר בדיחות ולהריץ דאחקות. ממש כיף לי איתה.
פעם אחת לא יכולתי להגיע.
זה היה בשבת, והטוסטוס שלי התקלקל. ידעתי שהיא תמצא לי תחליף, וזה קצת ביאס אותי. אני מנסה לא לחשוב על האחרים. אני מנסה לדמיין שאני היחידי. שהיא בחרה בי בגלל איזושהי סיבה נעלה. אבל ההיגיון אומר אחרת. טוב... די, באמת. אני מעדיף שלא לדבר על זה...
החברים שלי אומרים שאני ממזר בן זונה.
הם מנסים לשדל אותי להכניס גם אותם לעסק, אבל אני כל הזמן מסרב. האמת – בהתחלה כשהייתי מספר, הרגשתי מה-זה גבר-גבר. אבל לאט-לאט התחלתי להתעצבן מהדרך שהם דיברו עליה. אומרים עליה דברים גסים, קוראים לה בכל מיני שמות. ככה – לידי – לא מתביישים לדבר על השרמוטה שלי. אז הפסקתי לספר.
בכל אופן... מה שרציתי להגיד לכם זה ש... שיש לי שרמוטה בצפון העיר. ו... איכשהו... כלומר... יצא ש... כלומר... נדמה לי ש...
אני אוהב אותה.
