אני חייבת התנצלות לביאטריקס מלכת הולנד! במשך שבוע שלם טיפחתי רגשות שליליים כלפיה, וכל זאת בשל חוסר ידיעה. איזה מזל שיש אינטרנט ואיזה מזל שהיה לי רעיון של הרגע האחרון להיכנס לאתר המסוים הזה (פרטים בסוף), אחרת הייתי עושה לה עוול (למלכת הולנד), ומה זה מצטערת אחר כך!
בכל זאת החלטתי להכניס כאן את הסיפור שכתבתי, אולי על מנת להתריע שאין למהר לשפוט אדם ולהוציא את דיבתו רעה לפני שבררנו את כל הפרטים.
אינני מחבבת את ביאטריקס מלכת הולנד, וזאת בלשון המעטה! תמיד סברתי שבתקופתנו המלוכה היא מוסד אנכרוניסטי שמזמן אבד עליו הכלח, ורק השמרנות ואי היכולת להיפרד מסמלים משמרת אותה עדיין בכמה ממדינות אירופה הדמוקרטיות. את בית המלוכה האנגלי הפסקתי לחבב סופית אחרי פרשת דיאנה והיחס המשפיל שהוענק לה במשפחת המלוכה, לא רק מצד בעלה - הנסיך צ'רלס הבוגדני, אלא גם מצד אמו המלכה אליזבט.
אך לי אישית יש חשבון פתוח דווקא עם מלכת הולנד. לא, אינני מכירה אותה באופן אישי, לפני הפרשה אפילו את שמה לא זכרתי, או שמא בכלל לא ידעתיו, אך כעת כבר אזכור אותו ולא לטובה דווקא. היא מעולם לא הזמינה אותי לבקר אצלה בארמון ואף לא הזדמן לי לפגוש אותה באקראי ברחוב, כפי שקרה לי עם שמעון פרס שלנו ועם ביל קלינטון הנשיא האמריקאי לשעבר.
את פרס פגשתי לפני שנים אחדות כשיצאתי מהסופרמרקט במרכז עירי גוררת אחרי עגלה עמוסה בקניות. הוא העניק לי את חיוכו השרמנטי, לחץ את ידי בחום וביקש ממני באופן אישי לתמוך במועמד מפלגת העבודה לעירית חולון, מר מוטי ששון, שהיה בחברתו. (אגב, גם מוטי לחץ לי את היד). גמגמתי "לכבוד הוא לי, מר פרס" והבטחתי לו לתמוך במוטי ששון בבחירות לעירייה שעמדו להתקיים אז. יש לי מקום חם בלב עבור שמעון פרס ואני גם בעד מוטי ששון, ראש עירנו.
את מפגשי עם קלינטון, דווקא בסמטאות העיר העתיקה של פראג מכל המקומות האפשריים, תיעדתי בקטע שכתבתי מזמנו וקראתי לו "קצת סטטיסטיקה". הכנסתי אותו לאתר ומי שסקרן- יכול למצוא אותו שם אם יטרח. לא זכיתי ללחיצת ידו של קלינטון כיוון שלא הייתי זריזה מספיק, רבים אחרים הקדימו אותי, ביניהם בתי שהייתה בחברתי באותו מעמד. אבל היא כן זכתה ללחוץ את ידו ואף סיפרה לי שהאישה שעמדה לפניה לא הסתפקה בלחיצת יד אלא העניקה לקלינטון גם נשיקה על הלחי. חמוד אמיתי ביל זה! סבל את ההתנפלות מבלי להניד עפעף ועם חיוך על השפתיים. מזכרת מאותו אירוע נשארה לי באלבום, בתי הספיקה אף לצלם אותו מספר פעמים. את קלינטון אני דווקא מאוווד מחבבת.
אבל אחזור לביאטריקס, מלכת הולנד הקשישה, ולחשבון שיש לי עמה. יש שיגידו שלא יפה לשפוט אדם בטרם פגשתיו, וכפי שכבר ציינתי – אינני מכירה אותה. אולי הצדק איתם, אך מה חוסר ההתחשבות הזאת? מה בער לה? בשעות הספורות שעמדו לרשותנו באמסטרדם בין שתי טיסות, בפעם הראשונה שהזדמנו לעיר הזו, דווקא אז החליטה גם היא לבקר בבית אנה פרנק?! ומילא לבקר, נוכחותה במקום לא הייתה מפריעה לי כלל ועיקר, אבל לסגור לשם כך את הבית ואת האזור כולו מפני מבקרים אחרים?! לא יכלה למצוא לה יום אחר מתוך 365 העומדים לרשותה במשך השנה? היא הרי תושבת העיר, ביתה, או ליתר דיוק ארמונה שעברתי על פניו, נמצא בתווך יריקה מבית אנה פרנק, מה בער לה דווקא ביום רבעי בשבוע שעבר, ה-28 באפריל בשעות של אחר הצהריים לקפוץ לשם?
שמחנו מאד כשנודע לנו שבטיסה חזרה לארץ מסן פרנציסקו, שם ביקרנו בעלי ואני אצל הבן ומשפחתו, נעשה חניית ביניים באמסטרדם עד לטיסת ההמשך ארצה. כשש שעות נטו יעמדו לרשותנו לראות את העיר, צ'יופר לא מתוכנן ובהחלט משמח, מזמן השתוקקנו לבקר באמסטרדם ומשום מה זה לא יצא לפועל עד כה. משדה התעופה לקחנו את הרכבת ישירות למרכז העיר העתיקה, מרחק של כ-15 דקות נסיעה בלבד. מזג האוויר היה נפלא, יום אביבי חמים. מתחנת הרכבת הלכנו את קברת הדרך הלא ארוכה עד לכיכר דאם, בולעים את המראות בעינינו. לאחר שוטטות בכיכר דאם ובסביבותיה שבמהלכה לא פסחנו אף על רובע החלונות האדומים - למען מחקר אנתרופולוגי כמובן - עלינו על אחת מסירות הטיולים שלקחה אותנו לשייט של שעה לאורך התעלות הראשיות של העיר. ספגנו את האווירה והתפעלנו מחזיתות הבתים הצרים והצבעוניים שעל גדות התעלות.
את הנקודה היהודית השארנו לסוף, כלומר ביקור בבית אנה פרנק. את יומנה קראתי כנערה, עוד בחוץ לארץ. לא מזמן יצא לי לקבל תזכורת על הספר מקריאת ספרה המצוין של יהודית קציר "הנה אני מתחילה", הגיבורה המתבגרת של קציר כותבת יומן סודי בצורת מכתבים המופנים לאנה.
כגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. הרחוב, שמוביל לאותו בית בו הסתתרה אנה ומשפחתה במהלך המלחמה, היה סגור ע"י מחסום משטרתי. מכונית שעליה ניידת שידור עמדה ברחוב. מהשיחה עם השוטרים נודע לנו על הביקור של המלכה בבית אנה פרנק. הביקור הסתיים אמנם – נאמר לנו – אך כעת המלכה מתפללת בכנסיה שניצבת מול הבית. ביקשתי מהשוטר להצביע על הבית ; " זה הבית האחרון בצד ימין, לפני התעלה, " אמר. "תוכלו לראות אותו היטב אם תעמדו על הגשר שעל התעלה, היכן שכל האנשים האלה עומדים". הלכנו מסביב ברחוב הראשי, עברנו את הגשר שעליו ופנינו ימינה על הגדה המרוחקת של התעלה עד לגשר הבא שנראינו מקודם. ליתר בטחון ביקשתי גם משוטר שעמד שם להצביע על בית אנה פרנק. תשאלתי אותו לגבי הסיכויים שהבית יפתח למבקרים, אך הוא ענה לי בשלילה. שאלתי את האנשים שעמדו מסביב לְמה הם מחכים. "לראות את המלכה כשתצא מהכנסיה," הייתה תשובתם. לי דווקא לא התחשק לראות את המלכה. הסתפקתי בלצלם את הבית ואת הכנסיה הסמוכה, יצירה ארכיטקטונית מרשימה ביותר, ועזבנו את המקום.
נפרדתי מאמסטרדם ברגשות מעורבים; שמחתי שהזדמן לי לראות את העיר המיוחדת הזאת אך חשתי גם טעם של החמצה.
במטוס בדרך לארץ ישבתי ליד המעבר בין שתי שורות המושבים. מצד השני של המעבר ישבה אישה חרדית צעירה עם שני ילדים קטנים, בן ובת. היא דברה עם הילדים באידיש. עשיתי עיניים לילדה שישבה קרוב אלי - היא הזכירה לי במקצת את נכדתי שבקליפורניה שרק נפרדתי ממנה. פניתי אליה בעברית אך הסתבר לי שהם מאנגליה ולא דוברים עברית. התחלתי לשוחח עם האם באנגלית וסיפרתי לה על האכזבה שחווינו כשלא הצלחנו לבקר בבית אנה פרנק. ראיתי מבט אטום בעיניה. התחלתי לפרט: "אנה פרנק, את יודעת, הנערה היהודיה שכתבה יומן במהלך המלחמה במקום מחבואה ואחר-כך נרצחה ע"י הנאצים..." שום תגובה. נאדה. היומן של אנה נקרא על ידי בני נוער בכל העולם, קבוצות תלמידים מכל הארצות תבל מבקרים בבית אנה פרנק, אך האישה היהודיה החרדית הזאת מלונדון לא שמעה על אנה פרנק. האם אנחנו בני אותו עם?
אך אסיים את סיפור חוויותיי מאמסטרדם עם ביאטריקס ובחשבון הפתוח שלי איתה. לעניות דעתי, פיצוי נאות על ההחמצה שנגרמה לנו בגינה תהיה הזמנה לבקר באמסטרדם על חשבונה ובאותה הזדמנות גם לשתות איתה כוס קפה, את הדרך לביתה אני כבר מכירה (אגב, הארמון בשיפוצים, אולי זאת הסיבה שהיא מחפשת לה סיבות להעדר מהבית?).
במחשבה שניה, נסתפק שתממן לנו ביקור נוסף בעיר התעלות, אך משום מה, אינני במיוחד אופטימית לגבי הסיכויים שזה יקרה.
כפי שהבטחתי בפתיח, אסביר מדוע אני חייבת התנצלות לביאטריקס.
אתמול נכנסתי לאתר של "בית אנה פרנק" בגוגל והסתבר לי שבדיוק ביום שביקרתי באמסטרדם מלאו 50 שנה מאז נפתח בית אנה פרנק לציבור ולכבוד האירוע התקיים שם טקס בנוכחות המלכה ומכובדים אחרים, ולכן הבית נסגר לציבור.
אז הנה, התנצלתי, ואני מקווה שכפי שאומר הפתגם: "מודה ועוזב ירוחם".
בית אנה פרנק, אמסטרדם
