הרבה מעבר לשיקולי ביטחון
אלוף-המישנה חדל לפעול בשם צה"ל, ועכשיו הוא פועל בשם יזמים, המבקשים לבנות במקום 14 אלף יחידות-דיור, שבהן יגורו כ-45 אלף נפשות יהודיות. הכול, כמובן, למען הציונות, עם-ישראל, בירתנו הנצחית וכמה עשרות מיליוני שקלים.
אל"מ תרזה אינו סתם אדם. הוא מושג.
במשך שנים פגשתי אותו באולמי בית-המשפט. הוא היה כמעט שייך לציוד: הוא העד הראשי, המומחה והרוח החיה בעשרות הדיונים המתנהלים שם על תוואי חומת ההפרדה והסיפוח.
הוא יודע הכול. כל קילומטר של החומה ושל הגדר. כל גבעה, כל אבן. תמיד יש עימו צרור של מפות שהוא פורש לפני השופטים ומסביר ברצינות רבה מדוע החומה צריכה לעבור דווקא כאן ולא שם, מדוע ביטחון המדינה דורש את ניתוק הכפרים הפלסטיניים מאדמותיהם, מדוע השארת כרמי-זיתים בידי בעליהם קשי-היום תסכן את חייהם של חיילי ישראל.
בדרך כלל משתכנעים השופטים. הרי הוא המומחה. הוא האיש היודע. איך זה יקבלו על עצמם את האחריות לשינוי תוואי הגדר, אם זה יכול להביא להריגת יהודים?
יש יוצאים מן הכלל. בכפר בילעין שוכנע בית-המשפט שאפשר להזיז את הגדר בכמה מאות מטרים מבלי שביטחון המדינה יקרוס וערימות של גופות יהודים ייערמו בשטח. בית-המשפט העליון נעתר לבקשת תושבי הכפר להעתיק את הגדר, ו - - - לא כלום. הגדר נשארה במקום שהייתה. הממשלה והצבא פשוט מתעלמים מצו בית-המשפט.
לשווא הכריזה נשיאת בית-המשפט שפסקי-הדין שלה "אינן המלצות". כמו עשרות החלטות אחרות של בית-המשפט הנוגעות למתנחלים, גם זו צוברת אבק.
המקרה של בילעין בולט במיוחד – ולא רק מפני שבהפגנות שם נהרגים ונפצעים בני-אדם – פלסטינים, ישראלים ואחרים. הוא בולט מפני שבכפר זה המניע המתחבא מאחורי הגדר ברור כל-כך.
לא ציונות. לא ביטחון או הגנה בפני מחבלים. לא חלום הדורות. לא חזונו של בנימין זאב הרצל, שהמדינה חגגה השבוע את יום-הולדתו ה-150.
פשוט כסף. הרבה-הרבה כסף.
השטח המפריד בין הגדר הנוכחית לבין התוואי החלופי נועד לשכונה חדשה של ההתנחלות החרדית מודיעין-עילית. חברות-ענק אמורות לבנות שם מאות רבות של "יחידות-דיור". עסק של הרבה מיליונים.
בכל מקום, השטחים הנגזלים מן הפלסטינים הופכים מיד לנדל"ן. הנדל"ן מגיעים בדרכים מסתוריות לידי כרישים. הכרישים מקימים עליהם שיכוני-ענק, ומוכרים את "יחידות הדיור" בהון-עתק.
איך עושים את זה? הציבור כולו מקבל עכשיו שיעור בפרשת "הולילנד". שיעור בהמשכים – מדי יום מתגלים פרטים חדשים וחשודים חדשים. במקומו של מלון קטן בשם זה הוקם מיזם-בנייה ענק – שורת מגדלי-דירות גבוהים, ולצידם גורד-שחקים. המפלצת, המכוערת במיוחד, חולשת על כל הסביבה – וגם זה מהווה רק מחצית מן הפרוייקט השלם, שכבר אושר בכל הדרגים העירוניים והממלכתיים.
איך אושר? החקירה בעיצומה. כמעט מדי יום נעצרים אנשים נוספים. כמעט כל מי שהיה לו חלק באישור הפרוייקט, עד לדרגים הבכירים ביותר – שרים, פקידי-ממשלה בכירים, ראש-העירייה, חברי-מועצת-העיר ופקידים בכירים – חשודים. עכשיו מחפשים בכל העולם את דמי השוחד המגיעים למיליוני שקלים.
"הולילנד" שוכנת במערב העיר. חבורת הכרישים, הפוליטיקאים ושאר הגנבים שהתעשרו שם על-חשבון הציבור דיברו על שליחותם לחזק את ירושלים, בירת הנצח וגו'.
ונשאלת השאלה: אם כך נעשה במערב העיר, מה המצב במזרחה? אם אותם הפוליטיקאים והפקידים מעזים לגזול ולקבל שוחד בירושלים המערבית – מה הם מרשים לעצמם בירושלים המזרחית, שבה אין לתושבים שום ייצוג בעירייה ובממשלה?
רק כמה דקות נסיעה מפרידות בין אתר "הולילנד" ובין הכפר אל-ולג'ה. דרוש ספר עבה כדי לתאר את ההיסטוריה הנפתלת של כפר זה, המשמש כבר שישים שנה נושא להתעללות.
הכפר המקורי נכבש וסופח לישראל במלחמת 1948. תושביו גורשו והקימו כפר חדש על אדמותיהם שנותרו מעבר לקו הירוק. הכפר החדש נכבש במלחמת 1967 וסופח לירושלים, שסופחה לישראל. לפי חוקי-ישראל, הבתים שם בלתי-חוקיים. נכון, אמנם, שהתושבים גרים בבתיהם, על אדמתם, אבל הם נחשבים לשוהים בלתי-חוקיים, שניתן לגרשם בכל עת.
עכשיו לוטשים אנשי-הנדל"ן את עיניהם אל אדמתם, השווה בינתיים הרבה-הרבה כסף לבעלי-מיזמים. הם פועלים על פי השיטה הציונית המקובלת. קודם כל מחליפים את השם הערבי בשם עברי טהור, רצוי מהתנ"ך. כשם שג'בל אבו-רניים הסמוך הפך ל"הר-חומה", לפני שהוקם שם שיכון מפלצתי מנקר-עיניים, כך הופך עכשיו אל-ולג'ה ל"גבעת יעל". ברור שמקום הנקרא "גבעת יעל" שייך לעם ישראל, ומצווה קדושה היא להקים בו התיישבות נוספת.
אז מה אם זה מחייב את הזזת החומה? תמיד אפשר למצוא קצין משומש שיצדיק זאת בנימוקי ביטחון.
זה שנים אני מתריע נגד ההתעלמות מן הצד הזה של ההתנחלות. הוויכוח הציבורי נסב תמיד על עקרונות נעלים. הבטחה אלוהית מול חזון אנושי. ארץ-ישראל השלמה מול פתרון-שתי-המדינות. ערכי הציונות מול ערכי השלום. פאשיזם מול הומניזם. ומישהו צוחק כל הדרך אל הבנק.
ההתנחלויות מתרחבות כל העת בקצב מזורז. על כל גבעה רמה בגדה המערבית וליד כל עץ רענן בירושלים המזרחית צצות התנחלויות כפטריות רעילות, המרעילות את סיכויי השלום. מבחינה זאת לא היה מעולם שום הבדל בין גולדה מאיר ומנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון, שמעון פרס ובנימין נתניהו.
בין מקימי ההתנחלויות יש גם גרעין של אידיאליסטים קנאים. אבל חלק ניכר ממקימי ההתנחלויות אינם אלא סוחרים ממולחים, שאין להם אלוהים, מלבד אלוהי הממון. הם מסתדרים היטב עם ראשי הליכוד ועם מנהיגי העבודה, ולא איכפת להם להסתדר גם עם אנשי קדימה.
ההתנחלויות הענקיות במזרח ירושלים – הקיימות והמתוכנות – עוברות את אותו התהליך כמו המפלצת על רכס "הולילנד", והן זקוקות לאישורם של אותם המוסדות המקומיים והארציים. ירושלים הרי חוברה לה יחדיו. ומרחף עליה ענן שחור של חשדות.
עכשיו דרושה ועדת-חקירה ממלכתית כדי לחקור את כל הרישיונות שניתנו בירושלים בשנים האחרונות, בוודאי מאז תחילת כהונתו של אהוד אולמרט כראש-העירייה. הרי אולמרט הוא שלחם כארי למען הקמת "הר חומה" ושאר ההתנחלויות הגדולות במזרח ירושלים, בשם הציונות ולמען תקומת עם-ישראל בעיר קודשו.
הכול צריך להיבדק מחדש. וכל מיזם חדש בעיר צריך להיעצר, עד שכשרותו תוכח מעל לכל ספק. הדברים חמורים כשלעצמם, והם חמורים שבעתיים מפני שהם עומדים עכשיו בלב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני והמשבר הישראלי-אמריקאי.
למען הבנייה בירושלים המזרחית מסכנת ממשלת נתניהו את עורק-החיים המחבר את ישראל לארצות-הברית. ראש-העירייה הימני-קיצוני אומר שהוא מצפצף גם על ממשלת-ישראל, ולא יפסיק את הבנייה גם אם נתניהו יבקש זאת. הפלסטינים מסרבים לחדש את המשא-והמתן עם ממשלת-ישראל כל עוד לא הופסקה הבנייה בעיר המזרחית.
האם נסכן את עתידה של מדינת ישראל לדורי-דורות כדי שכרישי-נדל"ן ירוויחו מיליארדים? האם בין הפטריוטים בוני-ירושלים נמצאים גם נבחרי-ציבור ופוליטיקאים המקווים לקבל שוחד של מאות אלפים מידי הבונים? האם יש קשר ישיר בין השחיתות המצמררת, שפרשת "הולילנד" היא רק קצה-הקרחון שלה, ובין הכרעות לאומיות הרות-גורל?
אילו היה אלישע הנביא רואה אותם, הוא היה זועק: "רקב ישראל ופרשיו!"