מבוסס על שיחות שהתקיימו במציאות המחורבנת שלנו
1
כן. רגע. מה הייתה השאלה? התמכרות? איך בן אדם
מתמכר? אני יודע... איך בעלי חיים מתמכרים? אני לא יודע. יש פסיכיאטרים שיודעים,
לא? פסיכולוגים? לא יודע, לא יודע. איך אני התמכרתי?! לא התמכרתי לשום דבר. טוב,
התמכרתי, התמכרתי, כולם יודעים את זה. האמת היא שהייתה תקופה שגם אני שאלתי את
עצמי איך בן אדם מתמכר. אני לא מצטער על שום דבר. שום דבר זה לא אומדן לשום דבר,
אני מצטער על דברים במספרים שלמים, לא בצורה מופשטת. אז איפה היינו? התמכרות, כן. התמכרות זה דבר
כואב, אני לא מזיין פה את השכל. זה כואב, זה שד, זה מלוכלך. כמו זין וביצים ביום
חמסין זה מלוכלך. קטע מלוכלך זה ההתמכרות.
זה עניין של אישיות? זה מה שאומרים. האמת שזה
יותר עניין של טקסיות. זה תמיד מתחיל בטקסיות. הטקסיות המזוינת הזאת, כוס אעמק.
אני צריך לישון. לא, אני אחכה. התמכרות? מה זאת הייתה התנועה הזאת?! מה אתה רוצה?
תחכה, אני מארגן פה את המחשבות, קצת סבלנות. אם הייתי שואל אותך מה המשמעות של
לנשום היית מוצא תשובה מהר? לא, נכון?! בהצלחה עם זה, כמה אידיוטים ניסו למצוא לזה
תשובה לפניך.
אתה לא יכול לחכות כמה דקות? תנסה לבלות שבעה
חודשים במוסד גמילה. פעמיים. שמעת על זה? מוסד גמילה? בתיכון שמעת, כן. כן.
בתיכון, כן. כן, מוסד גמילה, זה ממש הטאג' מהאל, אטרקציה של מפגרים. זה מקום שרק
סלבריטאים מגיעים אליו. מקום שאתה לא מתכנן לנסוע אליו בעשורים הקרובים. כן... ממש
אטרקציה מזוינת. יש לי בחילה נוראית. אפשר כוס מים?
כרוניקה של התמכרות, ככה קוראים לזה. כרוניקה-
כמו שקוראים לדברים האלו שפעם רשמו בהם תאריכים ואירועים. אני בן אדם משכיל, אל
תראה אותי ככה. יש לי CV
באורך של שלושה דפים. הייתי עוזר פרלמנטארי פעם. וגם למדתי משפטים וכלכלה.
בת"א. הפסקתי אבל. בגלל ההתמכרות? לא רק. בעיקר. כרוניקה של הזדרגגות.
2
כרוניקה של התמכרות. על איזו התמכרות אתה מדבר?
של סיגריות, של סמים או של אלכוהול. להכל הייתי מכור. אם אתה מכור אתה מכור. לכל
כך הרבה דברים הייתי מכור שאני כבר באמת לא בטוח שהייתי מכור למשהו ספיצפי. ברגע
קשה? כן, זה בדרך כלל מתחיל ברגע קשה. יש הרבה רגעים קשים, לא תמיד יש אחד ספציפי.
העוקץ המזורגג הזה, העוקץ שתקוע לך בתחת, בגרון. שתקוע לך באמצע המצח. העוקץ של
החיים, של האנשים, של לקום בבוקר ולהתפלל לבואו של הערב. קמת פעם בבוקר והצטערת
שלא מתת בלילה? שהצטערת שלא נחנקת מהקיא של עצמך?
תסתכל על ההומלסים מסביבך. בחיים לא תהיה במצב
שלהם, בחיים. זה מה שאני חשבתי, לעזאזל. לא צריך הרבה, הרבה פחות ממה שאתה חושב. טעות
של הרגע. טוב, ממש לא טעות של הרגע. הרבה טעויות של הרבה רגעים, אבל הרגעים
מתמקדים לטעות אחד גדולה, של רגע אחד סימבולי. לדבר על התמכרות זה אומר לחסל חפיסה
של סיגריות בשעה. בשעה! לעזאזל. אבל אני לא בוכה על כלום, על כלום. אני לא מאשים
אף אחד, באמת שלא. גם לא את זה ששפך שורה בבית הריק של חבר שלי בגיל 19 (הבן זונה
היה בן 24). לעזאזל הייתי סקרן. רק תגיד לא, לא לא לא, רק תגיד לא, לא לא לא לא.
אני לא עושה את זה, אני לא עושה את זה. אני עושה את זה. עד היום המרירות בגרון
רודפת אותי, התחושה הגרגרית באף.
האמת שבאף זה היה הרבה יותר איטי. לקח שנים עד
שנכנסתי לזה. היה חשיש, שנפטרתי ממנו ממש מהר. אבל האלכוהול... מיץ הכוס של השטן.
הבן זונה הזה. רק בערב אני שותה, רק בערב! כוסית אחת, לפני השינה. גיל 20, ההורים
ילכו לישון עוד חצי שעה. אם הם יריחו עלי, אז הייתי אצל חבר ושתינו יין. אני שתיין טוב. יכול לנהוג בלי בעיה. אף פעם לא
משתכר באמת, רק קצת "טיפסי" להוריד את היום מהגב. בקטנה עם הקפה בבוקר.
אחרי ארוחת צהריים.
איך אני אשתה קפה בבוקר בלי סיגריה? שתי
סיגריות. ופק"ל סיגריה כשאני מחכה לאוטובוס בתחנה. הנהג מעקם את האף
מהסירחון, שיעקם. הוא מריח רק את הסיגריות, לא את הוודקה.
3
ואז הייתה עוד שורה. הפעם החרא השפיע, כמה שזה
השפיע. "קוק בצהרים, חרא של הרגל", אמרו החברים של נטשה, "אבל אצלי
רק ככה הדיבור מתגלגל". אלוהים ישמור, כמה שהם קלעו. הייתי חייב קצת בבית. רק
כשהמצב על הפנים. רק כשהוא על הפנים. מתי הוא לא על הפנים. אלוהים ישמור המינוס
העצבני הזה בבנק. להגדיל את המסגרת אשראי. בבוקר אין מקום באף ובגרון בגלל הגועל
נפש של הסיגריות. אבל בבוקר זה פשוט "בסט". אין כמו בבוקר. ואם מדברים
על בסט...
כשהייתי בן 25 עשיתי עשרה בסטים בשעה. הבניינים
של יפו נפלו עלי מכל כיוון, השרירים התפוצצו והלשון התגלגלה קדימה ואחורה. הייתי
חייב אחד עם הרצועה, רק זה מוריד את הדבר הזה. מישהו חייב לסדר לי אחד פרסי לווריד,
ולא אני לא שורד את הבוקר הזה, אני גומר עכשיו. אולי זה טוב. האמת שבסוף זה עבר,
אין לי מושג איך. אני כל כך אוהב את סוזן (שם בדוי) שהייתי מזיין (כשעמד לי), ולה
תמיד היה לא מדולל, שאחד (ידיד שלה) הבריח מקולומביה ולא העביר ב"מכס"
פה ביפו. כל כך קיוויתי למות לה בדירה פעם אחת. צדק פואטי.
קראתי כל כך הרבה ספרים בחיים המזורגגים שלי.
ידידה טובה (באמת) הייתה מביאה לי בוקובסקי למוסד גמילה, לקרוא מתחת לאור של
המנורה הירוקה של הגלאי עשן. המניאק כתב כמו שאני חושב. כמו שאני ישן. כל כך רוצה
לישון לילה שלם. סליחה, הדמעות המוזרגגות האלו, חשבתי שכבר אין לי.
בן כמה אני? בן 40. הרבה שנים, הא? בן 40
לעזאזל. עכשיו אני נקי כבר שנה. אבל מהכל. מהאלכוהול ומהחשיש נפטרתי לפני שנה. אני
עדיין מעשן סיגריות. תקשיב, על הכל אפשר להתגבר. על הכל! עד שהחיים מפילים אותך
שוב. אבל אז זאת רק אשמתך. זאת תמיד רק אשמתך.
תתנתק!!! תנתנק, תתנתק, תתנתק. תתנתק מכל הבני
זונות שחושבים שהם עושים לך טובה. הם תמיד עושים לך טובה. שמוכרים לך אשליות. לא
כמו שהזהירו אותך בתיכון. אשליות שנוגעות לאיכות ולכמות ולפתרונות. שמחר הם
מפסיקים, פעם אחרונה. באמת פעם אחרונה. אבל לך? לך הם עושים טובה.
וואו, אני חייב לקום בשבע. עבר הזמן הא? נמשיך
בפעם אחרת אחי. כן?
