ערב חג - פרק א'

תחנת הרכבת דוממת ושוממת, שקטה באפלולית של טרם שחר.

העננים הכבדים לא מותירים סיכוי גם לקרני השמש העיקשות ביותר לחדור מבעדם.

אני מוצאת נחמה באורו הקלוש של פנס רחוב בודד, שנשתל בטעות בלב התחנה ומקרין עיגול אור חיוור בניסיון נואש לשבור  את האפלה. כורכת את הצעיף שסביב צווארי בעוד סיבוב מהדק בתקווה לאגור מעט חום.

מעילי הכבד חובק את גופי צמוד ככל שניתן וידי נעוצות עמוק בכיסיו.

מבעד לדממה נשמע רק קול צעדי עקביי הדקיקים המנסרים במרצפות התחנה , ושולחים הד לאופק הנעלם.

ספסל נטוש ניבט אלי. אולי אשב עליו לנוח קמעה מההמתנה הממושכת.

אני מתקרבת אליו אך טיפות עגלגלות נוטפות ממנו . גשם או אגלי טל רעננים ? אין לדעת.

אני מוותרת מיד. הרי לא  ארצה לפגום במעיל הקשמיר שקניתי אך אתמול בכיכר המדינה בבוטיק היוקרה "אצל חווה".

כפפה אחת מושלת מעל ידי, ומכשיר הטלפון הזעיר נשלף מתיקי.

כן. הגיעה העת לעשות מעשה.  אני מחליטה לשלוח מסרון כדי להרגיע את הרוח הסוערת.

מקישה באצבע רועדת   סימן שאלה. תו זעיר, המכיל בתוכו כל כך הרבה התחבטויות, תהיות וקושיות שנותרות ללא מענה.

לוקחת נשימה עמוקה , ומחזירה את המכשיר עמוק  לכיס המעיל.

לפתע רטט מוכר שולח זרמי ציפייה בגופי.  אני שולפת את המכשיר במהירות ומביטה אל הצג.

ההודעה המתקבלת אוצרת בתוכה עולם ומלואו. שתי אותיות מרגיעות, מנחמות :  בא.

אני מרימה  מבט ומולי – אור גדול זורח.

שמש מתרוננת מפזרת את העננים לכל עבר, פנסי הרכבת המתקרבת מסמנים שתי נקודות אור  בוהקות.

והנה הוא ניצב מולי – פרופסור ויינשטוק .

בצדודיתו  הקורנת, זקנו הגדל פרא, הרעמה האימתנית שלראשו ומבט עיניו .

אנו מתקרבים  זה לזרועות זה.