אין שם מוגדר ~ אורח בלתי צפוי?

המ, היצירה הראשונה שאני מפרסמת כאן --- ו, בכן, היא לא גמורה. ניתן לומר שהמוזה שלי נגמרה בשיא, או שאני כרגע יותר בהתלבטות אם שווה בכלל להמשיך את מה שיצא, אז אני מפרסמת לכלל הכותבים ואני מקווה שהם ישתפו אותי בדעתם.

זה סגנון חדש של כתיבה שאני מנסה, נקווה שיצא טוב (:

קריאה נעימה, אני משערת?

~~

הקומקום רתח ושרק במלוא הכוח כמו חזיר שחוט, והדפיקות הנוקבות בדלת השתלבו בסימפוניית הצרחות של מייסי, השכנה ממול, ולורן כשלה על נעלי הבית שלה וחשבה, למה לעזאזל אני צריכה נעלי בית, ופתחה את הדלת.

 

לרגע היה נדמה שזה אחד מאותם יצורים חלקלקים שמבקשים למכור אנציקלופדיה, או מכשיר חשמלי מקולקל כלשהו, או האלה שסיגלו לעצמם דרך קבע פרצוף כשל כלבלב עצוב בזמן שהם מספרים לך עד כמה קשה לאירגון ההוא והזה, ויתומים חסרי בית, שקועים תחת חובות, טובעים בעצבות, ולרגע נדמה לך שדמעה בצבצה מעינו של הנוכל, ואם תציצי בחור הדלת כשילך משם, תוכלי לראות שפרצופו נמתח למין הבעה זחוחה והוא תוחב את עשרים הדולר שמיהרת להביא לו עמוק לתוך כיסו, על פניו שביעות רצון מרגיזה.

 

בעל הזקן סקר את סביבתו בהבעה זעופה, ואז אמר ללורן להביא לו קפה עם חמש וחצי כפיות סוכר והשתקע בכורסא הבהירה כמו צל מלוכלך. לורן עמדה רגע ובהתה בו, עד שהוא אמר במבטא משונה, קצת זר וקצת מוכר, "את מביאה את הקפה, חומד?" ובאותה מידה יכול היה לומר, תביאי כבר את הקפה, חתיכת מפגרת.

 

בידיים רועדות שלפה כוס מהארון, וזו התנפצה בין רגליה. היא מיהרה לתפוס עוד כוס, הפעם בניסיון לאחיזה הדוקה יותר, והנחיתה את הכוס הסדוקה על השיש, מחפשת במין אטרף לא מוכר אחר הקפה. לרגע אצבעותיה הארוכות נתקלו בסכין החדה בה התכוונה לחתוך את הבשר לארוחת הערב, ואז היא רפרפה במבטה על פני שאר החדר ומצאה את הגרגירים הכהים והמרירים, בהם השתמשה רק כשהרגישה עייפה כל כך עד שהתחשק לה לישון עד סוף העולם, ועדיין לא התיקה אצבעותיה מן הסכין. הקומקום רטט בידה הפנויה כשמזגה את מקצת המים אל הספל ואת השאר על השיש ועל הרצפה, ואז היא שפכה פנימה אבקה דקה מתוקה וקיוותה שזה יצא, בערך, חמש וחצי כפיות בדיוק, ובעודה מתאמצת שלא לשאוף מין ריחו המתוק-מריר של הקפה, יצאה מהמטבח, לופתת מאחורי גבה את פס המתכת הדק, הבוהק.

 

הוא אמר, "מי גר פה חוצ'ממך?" בזמן שהיא טלטלה את ראשה במרץ וחיפשה תשובות. "רק אני." לחשה לבסוף, "אתמול גר פה אליוט. היום לא."

"מ'קרה לאליוט," הוא שאל ולרגע היה נדמה שהוא באמת מתעניין במשהו חוץ מהקפה שלו (עליו כבר טרח להתלונן שהמים חמים מדי ויש פחות מדי סוכר והספל הזה לא מוצא'חן בעיני והיא שתקה, למרות שזה היה הספל האהוב עליה); ואז היא ענתה בחופזה שאליוט עזב, הלך לאנשהו, אמר שמצא עבודה והשאיר לה כמה דולרים (כאן היא השתתקה, מובכת, וליבה הלם בפראות וצווח עליה ועל טיפשותה, שהרי הזקן הזה יגנוב לה את כל מה שנשאר; אך כשהזקן הרים גבה משועממת למדי וחיכה להמשך, נרגעה) ועכשיו כל מה שנשאר לה לעשות הוא למצוא עבודה חדשה, ולראיון היא הולכת מחר. כן, מחר, וכמה שהיא לחוצה ונדמה לה שלא תתקבל. ובכלל, למה שיקבלו אותה?

"'ת מדברת 'תרמדי." אמר לה אז הזקן בכובד ראש כמו עונה על כל שאלותיה, "'בל יש אנשים שזה מוצאחן בעיניים שלהם."

ואז הוא קם וסקר סביבו את המקום, ואחיזתה בסכין התהדקה; ואז הוא אמר, מבלי להפנות אליה את ראשו, "אל'תהיי מגוחכת, אישה. תחזירי ת'סכין למקום שלו, את עוד תחתכי ת'צמך."

ובהרגשת טיפשות איומה, היא שלפה במהירות את הסכין מאחורי גבה והניחה על השולחן בקירקוש, לא מעיזה להביט בו.

"'כשיו יותר נחמד." הוא אמר והסתובב אליה, "לא'רצה לדעת למה נכנסתי ל'פה 'כלל?"

היא הרגישה שידיה מתמלאות זיעה קרה. "למה?"

"'ני מחפש עבודה." הוא אמר, ואז נעץ מבט צלול כקרח בעיניה, והיא שותקה למקומה; "עקבתי אחריך, ו'ת נראית נחמדה. 'ני רוצה לעבוד'צלך."

היא מוללה את הבד הדק של חולצתה בידה. "מה אתה יודע לעשות?"

"תיקונים וכאלה." הוא ענה, לא מתיק את מבטו המקפיא, "מ'שתרצי."

"אין לי במה לשלם לך."

"'ת'כולה לשלם לי במגורים ואוכל." הוא אמר מיד, "לא כסף."

היא התלבטה. "אם אני אגיד לך שאני לא מעוניינת, תלך מפה?"

הוא הרים את תיקו הקטן והמהוה והתקדם לכיוון דלת הכניסה. היתה שתיקה קצרה בזמן שעשה את צעדיו לכיוונה, וכשהניח את ידו על הידית לורן אמרה, "רגע."

הוא הסתובב אליה, ולרגע דימתה למצוא שביב ניצחון מהבהב בעיניו הקרות. "המפ?"

"רגע." היא אמרה שוב והתנודדה על מקומה בחוסר נוחות. "אתה... אני אולי, אממ, כן, החלון הדרומי המשקיף אל הרחוב לא נפתח, ואולי..."

הוא עזב את הידית והפעם חייך, חיוך אמיתי של ממש, קטנטן ועקום בקצוות, ולרגע הוא הזכיר לה את הימים שהיתה צעירה ומאוהבת בפועל הבניין ליד, שהיה נשוי. "אינבעיה." הוא אמר אז במבטא המשונה הזה שלו, עם הר' הגרונית והח' החורקת, "איפה?"

היא הצביעה בדממה לכיוון החלון שהעלה אבק בקצב מסחרר, והאיש התקדם אליו, מחטט בתיקו תוך כדי.

"האוכל די פשוט." היא אמרה, נבוכה, "ונראה לי שתצטרך לישון על הספה."

הוא נהם משהו לא ברור כתגובה ומשך בכתפיו, ואז פנה לתיקון החלון. היא בהתה בו עוד קצת בזמן שנענע את החלון ושלף מיכל שנראה כמו תרסיס, ואז הרגישה מובכת עוד יותר מאי פעם ופנתה אל המטבח, מקווה שהעובד החדש שלה אוהב לזניה.