יש גם חיים אחרים / שרון נחום
ישבתי סביב השולחן העגול באי נוחות מסוימת, כבר הצטערתי שלבשתי חצאית, אמנם היא הייתה די ארוכה כיאה לבחורה דתייה, אבל בכל אופן במצב של ישיבה, היא די עלתה למעלה ומצאתי עצמי יושבת בשיכול רגליים ומחליפה צד ללא הרף. אהבתי את עבודתי החדשה כתקציבאית בחברת פרסום, הרגשתי שעליתי על הגל, בדיוק סיימתי את לימודי הפרסום, נשואה טרייה וכבר מצאתי עבודה שמאפשרת לי להגשים את עצמי, מה עוד יכולתי לרצות?.
צביקה הלר, מנכ"ל חברת אוקפוס, הודיע לנו, כי קיבלנו את התיק של החברה ומעתה אנו מנהלים את כל מסע הפרסום שלהם, רציתי לקפוץ משמחה עד לגג, אך הסתפקתי בחיוך ובלחיצת יד למנכ"ל ולעוזי הבוס שלי.
צביקה, הודיע שניפגש, בימי ראשון ב – 17:00 במשרדו וכך היה.
הפרויקט הראשון שלי יצא לדרך, נפגשנו אני ועוזי עם צביקה כל יום ראשון ובמהלך השבוע יישמתי במשרדי את ההחלטות שקיבלנו בישיבות באוקפוס.
שיתפתי את דודי בעלי הטרי בכל חוויותיי מהעבודה, הוא הנהן שמח בשמחתי אך לא ממש הבין על מה כל ההתלהבות.
את דודי הכרתי דרך לאה, אחותה של אימי, "בחור טוב, מנהל חשבונות בחברה קטנה והכי חשוב שומר את השבת", כך שכנעה אותי ואת אימי שהלה שידוך הולם. נפגשתי איתו בבית קפה ומאוד נהניתי, הוא היה איש שיח נהדר וגם נראה לא רע, ההורים שלי התלהבו ממנו וכך מצאתי את עצמי תחת החופה לצד דודי, מקודשת מקודשת מקודשת.
הוא היה הגבר הראשון שלי, לא הבנתי על מה כל הרעש והצלצולים, בסך הכול, משהו עבה שמתעקש להיכנס למקום מאוד צר וחוץ מאי נעימות לא עשה לי דבר.
עבדתי במרץ על הפרזנטציה הקרובה שלי באוקפוס בהתרגשות גדולה ובבוקר יום ראשון מצאתי את עצמי מתעכבת בארון הבגדים שלי, מחליפה שוב ושוב את מלבושיי, אחרי הכול, הפרזנטציה היום.
כשישבתי מסביב לשולחן העגול, הבנתי למה התרגשתי כל השבוע, זה היה בגלל צביקה, הרגשתי שהנוכחות שלו גורמת לי לפתע להתרגשות בלתי מוסברת, כשהצגתי בפניו את הרעיון החדש שלי, הרגשתי שהוא מפשיט אותי במבט שלו והרגשתי טוב עם זה.
כתבתי את כל ההערות שלו, למרות שלא בדיוק הייתי מרוכזת. כשעוזי קם לאות שהגיע זמן ללכת, ממש הצטערתי.
בדרך הביתה, חשבתי על מה שעבר עליי באוקפוס וממש התביישתי במה שהרגשתי, אני בחורה מבית דתי, נשואה, אייך הגעתי לזה בכלל, הרגשתי אפילו כעס קל כלפי צביקה, אייך הוא מעז להביט בי בצורה כזאת.
כשנכנסתי הביתה, דודי ישב על הספה, צופה בטלוויזיה, הנחתי את התיק על השולחן ושמתי פעמיי אליו, נשקתי לו על פיו כשאני מעבירה את לשוני על שפתיו, הוא היה מופתע, אך שיתף פעולה מידית, הרים אותי ונשא אותי אל חדר השינה. הרגשתי את המה שמו שלו מתקשח מאיים לפרוץ דרך הבגדים. התפשטנו בחשכה והוא חדר לתוכי מיד וגמר, השמעתי מעט קולות והנעתי את האגן, שיחשוב שגם אני והוא היה מרוצה ונרדם מיד ואני, אני חשבתי לי אייך זה היה, אילו צביקה היה כאן עכשיו לצידי ובחשכה לא התביישתי במחשבותיי.
בשבועות הבאים לא הפסקתי לחכות לאותם ימי ראשון, שם מפעם לפעם התביישתי פחות ופחות ללטוש לצביקה מבטים, אחרי הכול, אלו היו רק מבטים.
באחד מימי ראשון, התנצל בפניי עוזי, שלא יוכל להגיע איתי לפגישה עם צביקה ושאצטרך להסתדר לבד. ליבי דפק בהתרגשות ובקושי הצלחתי להעביר את היום עד השעה 16:00.
התיישבתי סביב לשולחן העגול אל מול צביקה והתחלנו לדון בנושא הפגישה כשכל פעם
שאנו מרימים את המבט מהניירות המונחים לפנינו, מבטינו נשארו ממוגנטים לזמן ארוך
יותר. וכל פעם שזה קרה, הרגשתי מן התרגשות בבטן שקשה לי להסביר, זה לא קרה לי מעולם, היינו רק שנינו בחדר, הדלת הייתה סגורה, מעבר לדלת ישבה חנה מזכירתו וקול תקתוקה על המקלדת נשמע הרחק מאיתנו.
כשסיימנו לדון על הכול, צביקה קם ואני נותרתי ממוסמרת לכיסאי, מצטערת שנגמר הזמן שלנו יחד. הוא הסתכל עליי ממשיכה לשבת ולא אמר דבר, פשוט המשיך להביט בי בעיניו החודרות, הלב פרפר לי והרגשתי שכל הרוק אוזל לי מהפה והדם מהפנים, אבל קמתי והלכתי לעברו, הוא לא נתן לי להתאמץ, הוא קרב את שפתיו אליי ונישק אותי בעדינות, הרגשתי שאני נמסה, לא חשבתי על כלום וזרמתי איתו, זרמתי כשחיבק וליטף אותי בכל הגוף, זרמתי כשהרים אותי על השולחן העגול ונישק אותי בכל מקום, מעביר את לשונו החמה והרטובה על כל המקומות בגופי המקודשים לדודי ובעיקר זרמתי כשגרם לי להגיע לפיסגה שוב ושוב בפעם הראשונה בחיי. רועדת כולי, הוא חדר לתוכי וזה היה נעים וחלק ולא צפוף מדי.
כשסיימנו רעדתי בכל גופי, עד לרגע זה, לא הייתי מודעת לכמות השרירים שיש לי בגוף וכולם עבדו קשה על אותו שולחן ישיבות עגול. הוא עטף אותי בז'קט הגדול שלו שהיה מונח על הכיסא וחיבק אותי, מלטף את שערותיי, זה היה לי נעים ולא רציתי שיפסיק, עצמתי את עיניי מתמכרת לרגע, אך צלצול הטלפון הקפיץ את שנינו, הוא עזב אותי ורץ אל שולחנו, לוחץ על המכשיר, ממנו בקע קולה של מזכירתו, "אשתך בטלפון" צקצקה בקולה, "תעבירי אותה",
הוא הרים את השפופרת, דיבר מספר משפטים בשקט וסגר. הוא הרים את בגדיי שהיו על הרצפה והביא לי אותם, התלבשתי, מרגישה מבוישת.
"בואי אקח אותך הביתה, אני צריך לצאת"
"אין צורך, אני אקח מונית", אמרתי בקול לא קול.
"שטויות, אני אקח אותך הביתה"
אהבתי את הביטחון בקולו, את הסמכותיות, כשיצאנו את המשרד, הסתכלתי על המזכירה תוהה אם היא יודעת מה קרה בחדר של הבוס שלה, אך היא הייתה שקועה בניירותיה ובקושי הרימה את ראשה להגיד שלום.
ברכב, הוא סיפר לי שיש לו ארבעה ילדים ושאל אם יש לי ילדים, עניתי שלא ופתאום מאוד רציתי, אפילו שאמרתי לדודי שאני לא רוצה בשנים הקרובות ילדים, פתאום נורא רציתי שגם לי יהיה ילד, ששייך לי, שמחכה לי.
בבית, דודי ישב כהרגלו מול הטלוויזיה ואני נכנסתי מיד למקלחת, מתקשה להיפרד מריחו וממגעו של צביקה.
נכנסתי למיטה כשהחוויות איתו עדיין אוחזות בי וכל כולי ציפייה לחוות אותן שוב.
למחרת כשעוזי שאל אותי, אייך עברה הפגישה אתמול, גמגמתי שבסדר. "יופי" הוא אמר לי,
"צביקה התקשר אליי הבוקר והודיע שאתם מסתדרים נהדר ושאין צורך שאבוא לכל פגישה"
שוב, רציתי לקפוץ עד התקרה, הוא רוצה בי כמו שאני רוצה בו, הסתפקתי בחיוך וחזרתי לחדרי.
החודשים הקרובים היו המאושרים בחיי, ביליתי עם צביקה כל רגע אפשרי, ידעתי איתו תאוות בשרים שלא ידעתי מימיי , הוא ידע להדליק אותי רק מהמבט הראשון שנתן בי ואני צרכתי את מגעו כנרקומנית שצורכת סמים.
החיים קיבלו טעם חדש, אנין ואיכותי, לא ידענו שובע אחת מהשני.
השבתות היו לי הכי קשות, שאז נאלצתי לבלות אותן עם דודי ולאט לאט פחות יכולתי לסבול את הנוכחות שלו לצידי קל וחומר כשנגע בגופי, זה היה נורא, המגע שלו צרב לי כאש, הרגשתי כל פעם כאישה שעוברת אונס, החנקתי דמעות וכשגמר בחושך נתתי להן להרטיב את הכרית והגרוע מכל שהוא אפילו לא שם לב שאני לא שם איתו שאני כלל לא שלו. צביקה הודיע לי שהוא יוצא עם משפחתו לשבוע לאילת, חופשה שנתית אמר.
ואני הרגשתי את קיבתי מתהפכת, שבוע שלם בלי צביקה שכבר התרגלתי לראות כמעט מידי יום. הדמעות התחילו לזרום ואני הייתי נבוכה שלא הצלחתי לשלוט ברגשותיי אבל הפעם זה היה ממני והלאה, נשברתי. צביקה, מיהר אליי, הרים את פניי וניגב לי את הדמעות, ראיתי שהוא נרגש לראות אותי בוכה בגללו, הייתה שתיקה קצרה, בה ליבי היה מכווץ מכאב ולאחריה, לאחרי מילותיו הוא התרחב מאושר.
"אני אוהב אותך" אמר לי ברוך, ואני נמסתי כולי והדמעות אוי הדמעות זרמו ללא סוף, דמעות של אושר.
הוא לא הבין , למה אני ככה בוכה, הוא הרצין ואחרי כמה דקות של שתיקה, בם אני מנסה להירגע ולהסדיר את נשימותיי, אמר, "אני רוצה שתבואי איתי, אני יזמין לך חדר במלון בקומה אחרת ואבוא אלייך בכל רגע אפשרי", הפעם קפצתי מאושר בלי להסתפק בחיוך.
החופשה הייתה מדהימה, לקחתי חופש מהעבודה ולדודי אמרתי שאני נוסעת להשתלמות מהעבודה, כהרגלו ולמזלי, לא כל כך התעניין.
כשנכנסתי לחדרי במלון קידם את פניי זר פרחים ענק, על הכרטיס היה כתוב,
אוהב אותך, יפה שלי, נתראה בקרוב.
חייכתי, מאושרת, מאוהבת כולי והוא בא, הוא בא בכל רגע אפשרי ובילה איתי שעות של אושר של תשוקה של אהבה.
המפנה הגדול היה לקראת הערב, "תזמיני לך, ארוחת ערב לחדר, אקפוץ אלייך מאוחר יותר." ואני דווקא רציתי לרדת לחדר האוכל, רציתי לראות את אשתו והילדים וכך עשיתי, התלבשתי יפה וירדתי למטה, לאחר שמילאתי את צלחתי, התיישבתי בשולחן הכי צידי, משם לא כל כך ראו אותי אך יכולתי לראות את כולם ואז הם ירדו ולהפתעתי התיישבו בשולחן הסמוך לי, הוא עמד לרגע מביט בי, מופתע ומיד התיישב. היא הייתה נחמדה לא יותר, לא היה מזיק אם הייתה מורידה שפם בצורה יסודית יותר, מסדרת גבות, מה יש, כסף לא חסר לה, אז למה שלא תטפח את עצמה מעט.
ידעתי שהביקורת שלי נובעת מקנאה, הרגשתי את כל מצב הרוח המרומם שהיה לי יורד לטימיון וכאילו הכה בי כברק הבנתי את מצבי המגוחך, חיה עם בעל שמחלל את גופי בכל לילה בידיו הגסות, כל עולמי הוא צביקה, אין לי למי לחזור הביתה, אני חיה מפגישה לפגישה איתו והוא.. הוא, נשוי, ארבעה ילדים, יש אהובה שמחכה בכל עת, ולפתע רציתי יותר, רציתי לשבת שם במקום ההיא עם השפם כשהילדים המתוקים הללו יהיו שלי ושלו, שיציג אותי כזוגתו. הרגשתי את הדמעות מתחילות לבצבץ לי בעיניים, קמתי מיד ועליתי לחדר, שם בכיתי, כמו שלא בכיתי מימיי, 20 דקות לאחר מכן הוא נכנס לחדר , "מה קרה לך, למה ירדת?" לא הצלחתי להשיב לו, רק המשכתי לבכות והוא הבין, הוא תמיד הבין הכל, הוא חיבק אותי, ליטף את שערי בעדינות כמו שרק הוא ידע, "מתוקה, אני לא יכול לתת יותר" לחש לי באוזני, היכן שלחש לי מילות אהבה שעות קודם. "למה?" שאלתי, "אתה לא אוהב אותה, אתה אוהב אותי".
"נכון, אני אוהב אותך ורק אותך, אבל אני לא יכול לעשות לה את זה"
"ולי אתה כן יכול?" מחיתי
"אני, איתך בכל רגע, שאני יכול, אני אתן לך הכול, אני אקח חופשות איתך, יהיה בסדר, אל תדאגי."
"אני רוצה אותך, שלי ורק שלי, אני רוצה שתהיה לנו משפחה"
צביקה נאנח, לא ידע מה להגיד, לאחר שתיקה קצרה הציע שאעשה ילד עם דודי וככה לפחות, יהיו לי ילדים ולא ארגיש ריקנות כשאנחנו לא ביחד"
ילד, חשבתי בליבי , ילד עם דודי?, ילד כתוצאה מאונס?, ככה בדיוק הרגשתי. בחילה קשה אחזה בי, צביקה קם, "אני חייב ללכת, היא לא תבין לאן נעלמתי לכל כך הרבה זמן באמצע הארוחה, אחזור אחר כך".
ארזתי את בגדיי במזוודה, שטפתי את פניי השארתי לצביקה מכתב על המיטה וירדתי ללובי, החזרתי את מפתח חדרי, לפקידה בכניסה ומיהרתי למונית הקרובה בבקשה לקחת אותי לתחנת האוטובוס לתל אביב.
ביושבי באוטובוס, בנסיעה הארוכה לתל אביב, חשבתי על צביקה שבטח קורא עכשיו את המכתב שהשארתי לו, כתבתי לו שאני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר, אם ירצה בי לגמרי, ידע היכן למצוא אותי ואם לא שלא יצור איתי עוד קשר לעולם.
ידעתי שיהיו רגעים קשים של גמילה בהם אתחרט על הצעד הזה, אבל ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון לי, הייתי יכולה להמשיך עם צביקה שנים, אך לא הייתי מסוגלת להעמיד יותר פנים עם דודי, לא רציתי שיגע בי יותר, רציתי ילדים משלי, שיאהבו אותי, יחכו לי, רציתי חיים.
שלושה שבועות לאחר מכן, עמדתי מול דודי ברבנות, כשהוא קורא אלי, מגורשת, מגורשת מגורשת, שבוע קודם התפטרתי מהעבודה.
נסעתי לשדה התעופה, צביקה לא יצר איתי קשר מאז, עמדתי בביקורת הדרכונים, עדיין כאב לי נורא, הפרידה הזו, כאילו כרתו לי איבר והותירו את הפצע מדמם, אך יחד עם זאת ידעתי שהזמן יעשה את שלו, לא הצטערתי על הקשר שלי עם צביקה, ידעתי שהוא נתן לי המון, הוא לימד אותי לאהוב, להיות נאהבת, להרגיש, ליהנות. האושר מחכה לי אי שם ולא אהיה בשום אופן עם אדם שאיני אוהבת שאני סובלת מהמגע שלו ולא אכפת לי מה יגידו אנשים מסביב, אני לבסוף אצטרך לתת דין וחשבון לעצמי בסוף ימיי למה לא דאגתי להיות מאושרת.
נשמתי את האוויר החדש, הנקי, הייתי בארץ אחרת, חייכתי לעצמי ונכנסתי לחדרי במלון, לבשתי את בגד הים החדש שקניתי בארץ וירדתי אל החוף הסמוך, פרשתי מגבת, אך מהר מאוד הזזתי אותה, נהנית מהמגע של החול הרך על גופי, נתתי לעיניי להיעצם נהנית מהשמש הקלילה על פניי כשלפתע חשתי בצל מעליי שהסיר את אודם השמש, פקחתי את עיניי ושם לצידי, מלטף את שערי היה זה צביקה... שלי!
© כל הזכויות שמורות.
