"אבא שלך עדיין לא חזר, עוד מעט שבת."
קולה של אימי היה מתוח ויגע. היא נשמעה עייפה. עמל של יום שישי נתן בה אותותיו, התיש אותה. הבטתי בה באהבה מהולה ברחמים. לא הצעתי לעזור לה - היא תמיד דחתה את עזרתי, רצתה לעשות הכול לבד, הייתה בטוחה שכך זה יעשה טוב יותר, חוץ מזה מה אפשר כבר לצפות מילד בן אחד עשרה.
"אתה רואה," אמרה בקול קטוע נשימה "השבת או- טו- טו נכנסת והוא עוד לא חזר האבא הזה שלך, , יצא בצהרים, סידורים הוא קורא לזה, ועוד לא חזר, מי יודע היכן הוא מסתובב עכשיו."
היא גחנה מעל הדלי וטבלה את סמרטוט הרצפה במים העכורים, שליקטו אל קירבם את מנת הלכלוך והאבק. באצבעותיה המעוותות מדלקות פרקים סחטה את הסמרטוט האפרפר והניחה אותו בזהירות על המגב והמשיכה בשטיפה – שהייתה אקורד הסיום לעבודות הבית ולהכנות לקראת השבת. עשייה גדושת בפעלתנות, שבחלקה הייתה נתונה לניקיון ורחיצה וחלקה ניתן היה לזהות על פי הניחוחות העולים מתוך הסירים המחוממים על גבי הפתילייה.
ערביתו של יום החלה מתדפקת על הדלת הבית, שלא היה יותר מצריף בן חדר וחצי, ושירותים בחוץ . אימא עדיין טרודה בעבודות הניקיון. כוכב אחד או שניים כבר נתלו ברקיע. בשלישי כבר תעמוד השבת בפתח הצריף מזעיף הפנים העטוף בנייר זפת כהה ושחור שנועד למנוע חדירת מי גשמים. המראה האפל והעגמומי העבירו בי תמיד צמרמורת ופחדים, במיוחד בעת רדת החשכה.
"אימא מספיק עם שטיפת הרצפה כולם כבר סיימו רק את עדיין מתעסקת במים," קראתי לעברה, חששתי שאם תמשיך בעבודת הבית כאשר השבת נכנסת, יבולע לנו ואנו ניענש בחמתו של האל.
"אני כבר גומרת, על תדאג הכול בסדר," הרגיעה אותי "אתה תדאג לאבא שלך שעדיין לא חזר מעיסוקיו איפה הוא מסתובב עכשיו שכבר שבת? מי עוד עובד בשעות כאלה?"
"די תפסיקי לדאוג, הכול יהיה בסדר, את תראי." השבתי לה , אך עמוק בתוך הלב, ליבו של ילד בן אחד עשרה, התאבכה עננה של פחד סמוי ודאגה אמיתית, 'איפה באמת אבא שלי, מדוע הוא לא חזר עדיין הביתה?'
"לך מפה, צא החוצה, אתה מפריע לי לסיים." אימא קראה לעברי כאשר תנועת המטאטא נבלמה ברגלי. נסוגתי לאחור ויצאתי נזוף מהבית.חציתי את החצר והתיישבתי על ספסל מתחת לעץ התאנה, המתנתי דקות מספר, אך ניצני הדאגה נבטו לחרדה, יצאתי מהחצר ועמדתי על כביש האספלט השחור המתמשך אל מעלה הרחוב, חיפשתי את אבי, כל כך רציתי לראות את דמותו שם הרחק במעלה הרחוב, אך זה היה שומם וריק מאדם.
אורות עמודי החשמל שניצתו לפתע האירו קטעי כביש אפלים. הם נראו כחילי משמר המצדיעים ומקבלים בשמחה את בואה של השבת. והיא, נכנסה בצעד קליל עטויה לבן של קדושה אוחזת בצרור של נרות דולקים אשר הבליחו מבעד לחלונות הבתים. הייתה בה שמחת חיים ועליצות, פניה קורנות ובת שחוק על שפתיה, אך כל השמחה והעליצות שקרנו מפניה לא הצליחו להניס את הקדרות שהייתה נעוצה בלבי פנימה.
"הוא עוד לא בא, לא ראיתי אף אחד ברחוב, והשבת כבר נכנסה." קראתי אל עבר אימי כשפרצתי פנימה אל הבית בבהילות. אימי סימנה לי לעצור, היא רכנה מעל שני נרות שבת שהיו נעוצים בפמוטי כסף, על ראשה מטפחת תחרה וידיה כיסו את פניה. שפתיה נעו מלמלו תפילה, ומעיניה בצבצה דמעה שזלגה במורד לחייה.
הבטתי בה, הבנתי את עיצבונה, עיניה היו עצומות, על פניה הייתה נסוכה הבעה של תחינה ובקשה. היא נשאה תפילתה בדבקות ומתוך כוונה. אינני יודע מה ביקשה, מלמולים ושברי מילים נמלטו מדי פעם עד שאמרה בקול "שבת שלום, שבת שלום לכולם".
קרבתי אליה וחיבקתי אותה, היא חיבקה אותי ויבבה זעירה של בכי עצור נפלטה מפיה.
"הוא עוד לא חזר,הא. תמיד הוא בבית בערב שבת, אצל מי הוא עכשיו, מי זאת הנחש שמחזיקה בו. סידורים הוא קורא לזה."
"למה את מתכוונת, על איזה נחש את מדברת?" שאלתי , לא בדיוק הבנתי למה כוונו דבריה.
"אני יודעת מי הנחש הזאת, אצל מי הוא מבלה עכשיו, היא תמיד רצתה אותו, תמיד. אולי הפעם הוא יישאר אלצה, אולי הפעם החליט לעזוב ולהישאר שם?"
הרגשתי מפוחד, עשיתי עצמי מבין, אך לא בדיוק הבנתי על מה היא מדברת. חשש מנטישה נשמע היטב בדבריה. הרגשתי שהיא הצליחה להדביק אותי בחרדותיה, כאילו נישאו הם במילים החודרות אל תוכי ומוצאות משכן בקרקעית המוח. פרצתי החוצה רצתי אל הרחוב, צפיתי שוב אל הקצה המרוחק מחפש לראות את דמות המתקרבת של אבא – אך האופק היה ריק. עצמתי עיניים והתפללתי, נשאתי תפילה תמימה של ילד.
"אלוהים שלי, אנא ברחמיך, החזר את אבי הביתה בריא ושלם. אל תיתן לנחש לקחת אותו. הוא אבא הכי טוב שיש ואני כל כך אוהב אותו.. אני מבטיח לך שתמיד אעשה רק טוב על מנת לא להכעיס אותך, אנא ממך עשה ברחמיך שבקשתי תתמלא."
חמימות מלאה את ליבי סמכתי על כוחו הרב של אלוהים, ידעתי כי לא יאכזב אותי.
במעלה הרחוב ראיתי לפתע דמות אדם הולכת וקרבה, הכרתי את ההליכה הזאת, אין ספק הייתה זו הליכתו הייחודית של אבי. המתנתי לבואו, שמחה אדירה מילאה אותי, פתאום חלפה הדאגה, וכל החרדות התנדפו, ליבי התרונן ' אבא שלי בא, הוא חזר. אלוהים שמע את בקשתי, אבא חוזר אלי'.
שהתקרב רצתי אליו וחיבקתי אותו " איפה היית? כל כך דאגתי לך, חשבתי שלא תחזור."
אבי חיבק אותי בזרועותיו החזקות, הרגשתי את חום גופו ואת אהבתו הנכרכת סביב גופי. כך הלכנו יחד עד הבית כשהוא מחבק אותי כל העת.
כשנכסנו הביתה אמי סיימה להכין את שולחן השבת. האיחור של אבי לא מנע ממנה לסטות משגרת ימי השישי. הבעת פניה המודאגות התחלפה לכעס. היא פנתה אל אבי ביידיש אל מנת שלא אבין את השיחה, אך אני הבנתי היטב את דבריה.
"שוב פעם הייתה אצלה."קראה לעומתו בכעס, "אם אתה כל כך רוצה אותה אז לך אליה, אם היא יותר טובה ממני אתה יכול להישאר אצלה." הכעס והעלבון ניכרו היטב בנימת קולה.
"את לא יודעת על מה את מדברת, לא הייתי אצל אף אחת, נפגשתי עם חיים קמין ונפתלי, היינו צריכים לדבר על הרחבת העסק שלנו, מאיפה באים כל הרעיונות המטופשים האלה, כל החשדנות הזאת?" אבי ענה ברוגע, הוא הגיב ברכות, אפילו לא התגונן.
"אני יודעת בדיוק איזה עסקים עשית ובמיטתה של איזה נחש בילית."
" צר לי מאד שאת חושדת בישירים אך אני אומר לך שוב עברתי שעות אחר- הצהרים מתישים ומיגעים בויכוחים ודיבורי סרק, אל תתני לחשדנות חולנית חסרת בסיס להעכיר את ערב שישי זה."
"כן, כן, אני בטוחה שעברת אחר- צהרים מעיפים מאד," אמי לגלגה לתשובתו.
אבא השתתק, נדמה היה לי שלא היה מעוניין להמשיך את הויכוח. אך אמי עדיין לא נרגעה, הכעס שצברה במשך כל אותם שעות גאה בה, והיא עדיין לא השתחררה.ממנו.
"מה מצאת בה שאין לך בבית, האם אתה רוצה להפקיר את ילדיך ולעבור אליה?" הטיחה בו
"אני אוהב את כולכם, ולעולם לא אפקיר את ילדי." השיב בשקט ובנינוחות.
ניגשתי אל אבי חיבקתי אותו ואמרתי לו בקול עצור "אבא, מאד דאגתי לך, אפילו התפללתי לאלוהים שיחזיר אותך בשלום הביתה. פחדתי נורא שלא תחזור, ולא יהיה לי אבא, ואני כל כך אוהב אותך."
אבי חייך אלי באהדה, "אל תדאג, בן, אני לעולם לא אעזוב אותך." הוא חייך אל אימא ואמר לה ביידיש
"את רואה מה את גורמת לילד עם החשדנות חסרת הטעם שלך, אני שוב פעם אומר לך, בדברים שאמרת אין שמץ של אמת."
אימא נרגעה מעט, היא חייכה והחלה מעמיסה על השולחן את מאכלי השבת. פתאום הכול נרגע. שמחתי. קרבתי אל אבא וחבקתי אותו. הוא אימץ אותי אליו וליטף את ראשי.בכף ידו הייתה גדולה ועדינה. חיבקתיו ביתר שאת ונשקתי על לחיו.
ריח עדין של בושם מתקתק עלה מפניו.
