סיפור קצר בין מבט רציני, לחומות של תקווה, לסוף חסר פואנטה.

"תשמע", אמרתי לו, והוא הרצין פנים כמו באותו יום שהלכנו להלוויה של דודתו. על מסך הטלוויזיה, אנדי דופריין בידיוק נכנס לכלא, ונשימותיו של בעלי נהפכו חזקות יותר ויותר. אין דבר שיכול להסיח את דעתו של בעלי ברגע שהוא מרצין את פניו - גם אם זה יהיה הקומיקאי המצחיק ביותר, וגם אם יקרה הדבר העצוב ביותר. כשבעלי מרצין את פניו, הוא נכנס לריכוז של מאה אחוז, ומחכה שאני אדבר. "תשמע", שוב אמרתי לו, ושוב זה לא יצא לי. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אילו היה לו פרצוף יותר נינוח ושליו. אני מנסה לחשוב מה הוא חושב שאני רוצה לומר לו. בטח הוא חושב שאני הולכת להפרד ממנו, או שאני בוגדת בו, או שאני חולה באיידס או מחלה סופנית אחרת. בעלי תמיד היה בן אדם פסימי ודאגן. אבל לא, האמת שאני רוצה להגיד לו משהו דיי משמח, אבל זה פשוט לא יוצא לי. 

הוא מרוכז כמו בפסיכומטרי, הוא מרוכז כמו בבגרות במתמטיקה או בהיסטוריה. אני לא יכולה ככה, אני נבלעת בתוכי, אני נעצרת, אני משתגעת מבפנים להגיד לו את הידיעה המשמחת הזו, אבל הפנים שלו כל כך מפחידות אותי, שלא נותנות לי לדבר. אני מעיפה מבט מידי פעם לטלוויזיה. פעם ראשונה השחרור של רד נדחה, אחר כך אנדי מבקש פטיש סלעים. "כולם כאן חפים מפשע" רד אומר לו, אנדי מסתכל בחיוך ממזרי ואומר "ואתה?", רד צוחק, "אני? אני האשם היחידי בשושנק".

כבר חמש דקות מה"תשמע" השני, והוא עדיין מרוכז, הפנים שלו עדיין רציניות, ואני מסתכלת עליו בבהלה. אני מעריצה את התכונה הזאת, את תכונת הרציניות הזאת. כי אני, אני בן אדם דיי מעופף, ואפילו בצפירה ביום השואה קשה לי לעמוד מבלי לחשוב על דברים אחרים. אבל הוא, אתם צריכים לראות אותו בצפירה של יום השואה, בידיוק כמו בהלוויה של דודתו. הוא עומד עם הראש לרצפה, לא זז, כמעט ולא נושם, מרוכז. 

"תשמע" אני שוב אומרת לו, ונראה שהשפתיים שלו זזות קצת להבעה לא רגועה. אני מסתכלת עליו, מנסה לדבר, אך המילים מתבלבלות לי. אני יכולה להשבע, שאני שיננתי את המילים האלו כמה וכמה פעמים בדרך חזרה מהעבודה. אבל כשהדבר האמיתי הגיע, זה התחיל להתבלבל לי.

הוא עדיין מרוכז, עדיין שותק, מסתכל עלי בסקרנות כלשהי, סקרנות מפתיעה. איך הוא יכול להיות כל כך סקרן, כל כך הרבה זמן? אני בחיים לא אבין אותו. ב-"תשמע" הרביעי כבר ראיתי את הרגל שלו קצת קופצת, אולי מעצבנות. אנדי דופריין הסתכל על החברים שלו שותים בירה בגג הכלא, ותמיד שאני רואה את הסצנה הזאת, יש לי מין צוויץ' בלב. ועם הצוויץ' הזה בלב לקחתי נשימה עמוקה, נשקתי לו על השפתיים והלכתי לעשן במרפסת.