ואז, הוא היה סותם את פיה בשתי ידיו, ולוחש לה - "אני אוהב אותך". והדמעות שלה היו מדגדגות לו את אצבעות הידיים, והוא היה ממשיך לחנוק אותה. מנגד, היא ניסתה להשמיע קולות של עזרה, אך באותו מקום אפילו זבוב לא נכח, ואף אחד לא שמע את זעקותיה. "אבל אני אוהב אותך, תרגעי, תרגעי" הוא לחש לה, "אני אוהב אותך". והבכי שלה רק גבר וגבר, והדמעות כבר עשו לו גירודים בידיים, אך הוא לא רצה לעזוב אותה.
"כן, כן", הוא הסתכל עליה מעולפת ונשק לה על הלחי. "עכשיו את רגועה", הוא אמר. הוא ניגב על חולצתו את הדמעות שלה ועלה במעלה הרחוב תוך שהוא מושך את אהובתו המעולפת. אחר כך הוא הכניס אותה לביתו וירד למרתף. היא התעוררה. בעודה מתאוששת הוא מדליק את האור ומכין לה כוס קפה ושתי קוביות שוקולד. "תיראי", הוא מצביע על הגופות המפוחלצות ששוכבות בסדר מופתי על הרצפה. "את כל אלה אהבתי. את כולן", והוא מצביע על הג'ינג'ית. "עם הג'ינג'ית הזאת הייתי שנה ושלושה" הוא מחייך. "היא הייתה מוצצת טוב", הוא נזכר. הראש שלה עדיין מסובב קצת מהעילפון, היא מנסה להבין מה קורה פה. הרי הוא היה כל כך טוב אליה, הם התחתנו, יש להם ילדים, הם כבר חמש-עשרה שנה ביחד, ופתאום הוא רוצה לגמור עם זה. פתאום, משום מקום, הוא רוצה לגמור עם זה. והיא לא מדברת על הרצח, עם זה אין לה בעיה, שיהרוג. אבל להפרד? ועכשיו? שאפילו ההורים שלו אמרו להם שזה נראה כאילו הנישואים פורחים מחדש. למה?
והיא מסתכלת עליו משחיז את הסכינים בקפדנות. היא אוהבת את התוכנה הזאת שלו. והוא מסדר אותם, לפי הגודל, אחד אחרי השני, על שולחן עטוף מפה. היא מסתכלת על השולחן עטור הסכינים ונושמת נשימה. "למה?" היא אומרת. והוא מחייך. "אני אוהב אותך יותר מידי, פשוט". והוא מניח עוד סכין על השולחן. "אוהב אותי יותר מידי? בגלל זה אתה הורג אותי?" והוא, משחיז סכין אחרונה, ומהנהן לכן ואומר לה לשכב על המיטה.
המיטה הייתה בצבע אדום, בצבע שהיא הכי אוהבת. בכלל, כל הבית שלהם אדום. הספות, השולחנות, התמונות, המצעים של המיטות, הכל אדום. וגם עם זה לא הייתה לו בעיה, הוא אפילו תמך בהחלטה הזאת שלה, ורגע לפני חנוכת הבית הוא קנה זר פרחים-אדומים ענק לבית, וכל מי שנכנס ישר שירבב "וואו" ו-"איזה יופי", אל תוך הבית החדש. והיא הייתה מוצפת אושר.
"שכבי", הוא אומר לה. והיא לוקחת שלוק אחרון מהקפה. אחר כך היא מבקשת ממנו לפחות נשיקה אחרונה, והוא נותן לה לפחות נשיקה אחרונה. היא אמרה לו שהוא המנשק הכי טוב שהיא מכירה. והוא נאנח. הוא הולך אל שולחן הסכינים והיא מסתכלת עליו בהערצה מוזרה. כאילו היא רוצה שיהרגו אותה. הוא לוקח את כף ידה ומנשק לה את האצבעות. הסכין כבר שוכנת על האצבע. היא עדיין מסתכלת עליו בגאווה. כשהזמן נעצר, היא חשבה שזה בגלל שהמוות קרב. אבל היא פשוט הסתחררה. אולי פחדה, אולי עדיין לא האמינה. לפתע היא שומעת מתוך המיני הזייה שהיא נמצאת בה צלצול טלפון. היא מתאוששת קצת ושומעת. "היי, אמא. מה קורה?". היא זכרה שהוא אף פעם לא מסנן את אמא שלו.
היא ניצלה את השיחה הזאת כדי לברוח. ולא, זה לא בגלל הרצח. עם זה אין לה בעיה. שיהרוג, לא אכפת לה. אבל להפרד? ועכשיו? כשהנישואים פורחים? לא, לזה היא לא הייתה מוכנה...
