הזקן ופנינת הים

לאור הפנס הדולק על הגשר,

נראה צילו העייף מלהיתמר.

כדג ששכח להיאסף אל הרשת,

כאגדה עתיקה ששכחה להיגמר.

ידו הגרומה אוחזת בחכה, עיקשת,

נאחזת במילה שלעד לא תיאמר.

כדג הנלחם עד כלות ברשת,

כאגדה עתיקה המסרבת להיגמר.

בלילה ההוא, רק האופל ימחל לו,

הייתה החשכה איומה מיגון חייו.

שחפים יראו מדאות ממעל לו,

אדוות יתומות פחדו משתי עיניו.

אך הגל הענק – מי ישווה למידותיו,

סחף אל בטן הים את הפנינה,

והחלד הלזה, המתנער מלילותיו,

נתכסה בכוכביו כעטרת אביונה.

והישיש מחכה עד יבוא יומו,

אוחז בחכה וממתין על החוף,

כמו דג המייחל לשוב אל ימו,

כמו אגדה שלעד חותרת אל הסוף.