כל מי שמכיר אותי יודע שבמשך כל חיי הצעירים, היו סביבי חיות מחמד. אחיי, שיהיו בריאים, לא ויתרו על כלבים. אחותי שתחיה, אימצה לה פודל בשם טוויגי, פודל מוזרה כזאת שאכלה שוקולד ומצצה תפוזים. לא מאמינים? אז ככה: טוויגי, היתה נוהגת לשים עין על עץ התפוזים שבחצר של בית הוריי. כשהיה נושר לו אחד, מיד היתה עטה עליו, נעמדת על רגליה האחוריות, אוחזת ברגליה הקדמיות את התפוז, נועצת את שיניה בו, ומתחילה לשאוב... מוזר היה לראות אותה בפעולה, ותמיד צחקנו עד כאב בטן למראה הכלבה המוזרה הזאת. אחריה עברו בחיינו כמו בשיירה, לאקי, אמיץ, גיבור, שרל ושרלילה. למה שרלילה? משתי סיבות, האחת - היא היתה אחותו של שרל. והסיבה השניה, שרלילה לא היתה "שמרנית", היא לא דחתה אף אחד, גם לא את אחיה, שרל. היא היתה זו שיוזמת. כלבה משונה, במקום שירחרחו אותה, היא היתה זו שמרחרחת וככה קיבלה את שמה.
אני, שתמיד הייתי צורחת בתעוב על האחים שלי שירחיקו ממני את הכלבים שלהם, לבל ירחרחו אותי ולבל יתקרבו אלי עם האף הלח שלהם, אני, שמעולם לא הושטתי יד ללטף את ראשם מפחד שירימו אותו ויגעו בי, מצאתי עצמי מאוהבת ביצור על ארבע. פעם ראשונה בחיי, ודווקא בגור של כלבת רחוב.
בחצר המשרד בו עבדתי הסתובבה לה כלבה כנענית יפת עיניים. עיניה היו בהירות בצבע דבש ותחומות בשחור, כאילו מישהו קרע בפוך את עיניה. (כנענית או לא?) יום אחד נעלמה. אחרי כשבועיים צצה לה ואחריה השתרכה "שיירה" שמנתה תשעה גורים. "כנענית", כמו שקראתי לה, היתה עייפה ומדובללת, מדולדלת מתת תזונה ועל סף אפיסת כוחות. לאיטה, עם השיירה אחריה, התקרבה לפח הזבל של חדר האוכל, ושם סוף סוף מצאה לה ארוחה שתחזק אותה.
בין הגורים היה אחד מ ש ג ע. כזה לבנבן, עם חצי אוזן שחורה... נו טוב לא בדיוק לבנבן יותר בצבע חול. הגור הזה ניגש אלי וליקק את רגלי שהיתה נעולה בסנדל. כל חיי כאמור, סלדתי מליקוקים של חיות מחמד, ופתאום מצאתי עצמי שבויה. התכופפתי והרמתי אותו. לומר את האמת, הרמתיו בחשש גדול, חיכיתי שהכנענית תתנפל עלי, אבל היא רק העיפה מבט מאשר כאילו אמרה: "שלך הוא". לקחתי אותו בשמחה למשרדי, ושם הנחתי לפניו קערית עם חלב. עד סוף היום כבר הייתי מאוהבת עד כלות, וכמובן שהדרך לביתי היתה ארוכה. היא עברה דרך חנות מיוחדת לבעלי חיים. שם מיד הבחינו שאני חסרת נסיון ודחפו לי כל מיני דברים שמיועדים לכלבים, צעצועים, קולר, רצועה, חול, מיטה, קעריות וכמעט גם חליפת ורסאצ'ה (בצחוק)...
בנותי, שהיו אז קטנות, שמחו מאד על החבר החדש שהבאתי להן, במיוחד אחרי שהגדולה איבדה בגלל הקטנה, את צב המחמד שלה. הקטנה, שכחה את דלת הכלוב פתוחה. הצב, ביתו על גבו, יצא עקב בצד אגודל מחייה של בתי. על ימי האבל אספר לכם בפעם אחרת, עליה, על ביתי נאמר "וקולה לא נשמע". היא בכתה בדמעות ללא קול. כל פעם שנזכרה בצב שלה, מלאו עיניה דמעות, והכאב הזה שלה היה אחד הסיבות הנמהרות שלי לאמץ את באני. (טוב, גם אהבתי אליו היתה נמהרת והתבררה כאסון). וכך, משהגיע הגור לביתו החדש, קראנו שמו בישראל "באני". למה באני? הוא הזכיר לנו ארנב.
שוב אחרי שנים, מצאתי עצמי קמה בבוקר מוקדם מהרגלי, מכינה דייסה מיוחדת מוסיפה מרגרינה (אמרו לי שזה מבריק את הפרווה...), מניחה מים צלולים בקערת חרסינה. נסיך כבר אמרתי? אוי, כמה לילות ללא שינה עברו עלי בגללו עד שהתרגל והפסיק לייבב. גם במהלך היום, תוך כדי עבודה, נדדו מחשבותי אליו. הגעגועים הטריפו את דעתי.לפעמים הייתי מזמינה מונית ספיישל או משגעת כל פעם מישהו אחר מבעלי הרכבים, שיקפיץ אותי הביתה לראות את מחמל נפשי, ואז הייתי מפנקת אותו במשהו טעים לאכול, מחליפה את המים, מנקה את הצרכים וחוזרת לעבודה.
כשהייתי שבה בתום יום העבודה, באני היה קופץ עלי, שמח לקראתי, מכשכש בזנבו הקטן ומסתובב סביב עצמו כלא יודע את נפשו מרוב שמחה. אפילו בנותיי לא הגיבו בשמחה כזאת לבואי כמו שבאני שלי הגיב. שמתי לב שכל יום הוא מעלה במשקל עד שהפך להיות כמו כדור, שמן הוא היה. ממש שמן... והפרווה? אוי, כמה הבריקה.
לצד השמחה שהביא לחיי, היו גם רגעי רוגז וצער כשראיתי איך כילה את חמתו ברהיטים, איך אכל וכירסם זוגות נעלים חדשות, ותמיד דווקא את החדשות ביותר. איך אכל ופורר לפיסות כל בגד ובובה שלא היו סגורים בארון. הנזקים הצטברו, בנותיי, שידעו כמה שאני כועסת, היו מעלימות דברים ו"מכסות" על מעלליו. עד שיום אחד, מר ונמהר, באני שלי חצה את כל הגבולות. מגף ז'מש יקר להחריד, טרם נעלתי אפילו פעם אחת, נפל קורבן לשיניו המשוננות. כשהגעתי הביתה, פני הבנות "דיברו" ללא מילים. מייד הבנתי שמשהו רע מאד קרה. תיחקור קל גילה את הנזק. ההחלטה להחזיר אותו למקומו נפלה בדיוק תוך שניה מרגע הגילוי.
למחרת בבוקר, התעוררו בנותי לפניי, ובדמעות של צער נפרדו ממנו. בכי שקט ללא קול, בכתה הגדולה, מה שקרע את ליבי יותר מאחותה שהביעה את מחאתה בקול. אבל כמובן שההחלטה מרגע שנפלה, אין לה דרך חזרה. אי לכך, נתתי לו את "הסעודה האחרונה", ולקחתי אותו איתי למקום העבודה שלי. כשהגעתי לשם, שיחררתי אותו לנפשו עם הקולר על צווארו (כדי שידעו שהוא מיוחס יותר מאחרים), ונכנסתי למשרדי. כל היום יבב הגור ליד דלת חדרי, אבל אני הקשחתי את ליבי. התעלמתי! (אבוי לאותה התעלמות...) בכיתי. ברור שבכיתי על שנטשתי אותו. אבל להחזיק גור סגור בבית שמונה שעות, ולצפות שהוא יהיה 'ילד טוב', זה ממש מוגזם. יש כלבים שלחופש נולדו, אי אפשר לביית אותם. ואני הרי הייתי חסרת נסיון, וכל שידעתי הוא לפנק ולהאכיל, ללטף ולנקות. והוא? ניצל את חולשתי ועשה שמות ברכושי וגם בנפשי...
אחרי כשבועיים, יצאתי בהפסקה לכיוון הקפיטריה. מרחוק ראיתי את באני שלי. באני כבר התחטב, כבר לא שמנמן, מעוצב היה לתפארת, ועל צווארו הקולר היפה שקניתי לו, כבר לא היה גור. המילה הנכונה היא כלבלב... נורא רציתי ללטף אותו, הלכתי לקראתו תוך כדי השמעת גירגורים ו'קוצי מוצי' וקריאת שמו ברוך ובפינוק. חשבתי שירוץ לקראתי, שוב יתנפל עלי בנביחות שמחה, יכשכש בזנבו מולי ויקפוץ וירעד באושר, כמו פעם.
באני נעמד מולי, סקר אותי במבט אדיש, הסתובב ופנה בדילוג חינני לעבר אחיו ואחיותיו.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי, ממש שמעתי את הרעש, והרגשתי את ההתנפצות של לב שנשבר.
