הכורסה הנוחה

הכורסה הנוחה

זו הייתה תקופה חורפית ברחוב "הראשית" פינת "הבל חירה".

כמו בכל חורף, כל התושבים - שפעם היו חייהם מלאי תוכן – עכשיו ישבו בבתים ונמנעו מלצאת לקור הסערה שבחוץ. לא שבתוך ביתם היה יותר חם מאשר מחוצה לו, אלא שכשהתכסו בעשרות שכבות הם ידעו שאמור להיות חמים ונעים.

ביום סתמי אחד, במשפחת ישראלי שגרה באותו מקום, רצה הילדה אל החלון, הסיטה הוילון, שפשפה עיניה וראתה את השיכון שממול עולה בלהבות.

קראת מייד להוריה ואחיה.

אלה החלו מיד בתהליך הקימה מהכורסה, שכן זעקת אמת זה דבר ממש לא נורמלי.

בעודם מתארגנים לקימה מהכורסה, שמעה הילדה זעקה של ילדה אחרת מעבר הבניין.

ליבה הלם בה. היא קראה להוריה מהר.

לאחר חצי שעה- שעה, כשהצליחו בני משפחתה לקום מהכורסה

(מי מאיתנו אינו יודע כמה קשה לקום מכורסה נוחה ביום חורפי),

ניגשו לילדה.

הילדה, שכל גופה תזזיתי ומזיע, הסתכלה עליהם בכעס וצעקה:

"הבית נשרף!

 היה אפשר לכבות!

כבר מאוחר מידי!

נשארה ילדה בגילי, היא צעקה לעזרה!

עכשיו נעלמה!

איפה הייתם?!"

הוריה חייכו ואמרו:

"על הכורסה, מתוקה. לא צועקים בין שתיים לארבע"