אבקש סליחה על כל הכתוב בקטע, זה לא במטרה לפגוע.
אתה יכול להסביר לי אומנות?, אתה יכול להוכיח לי אומנות?, אתה יכול לדעת אומנות מה היא?
אתה יכול להציג לי מיצג אומנותי שאתה עשית במו ידך?
ארבעת השאלות האלו נשאלו אותי באופן מאוד עקיף לגבי מה אני באמת הולך לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי, זה יכול להיות אופן די מתיש ודי מסקרן כאחד כי אני לא יודע איזה קו של אומנות של כתיבה אלך ,יש לי הרבה קווים שאני רוצה לעסוק בהם. למה מתיש? כי אני לא יודע מה זה ועצם החיפושים אחר דבר שהוא לא ידוע יכול להתיש את הבן אדם שלא יודע, כיביתי את הטלוויזיה וראיתי לנכון לחשוב עם עצמי מה אני באמת הולך לעשות.
לראות איש זקן מדבר עם משהו שהוא לא מכיר על אומנות זה יכול להיות דווקא להתאים לי, איך שהוא אני מסדר את עצמי עם המחשבות שלי ורוצה לדעת באמת איך זה עובד כל העסק הזה שנקרה אומנות.
מנדנד את הראש שלי מצד לצד וחושב באמת על הזקן שהלך בשבי אחר ארבעת השאלות שנשאלו לאותו נער מפוחד וביישן שלא ידע מה לעשות עם השאלות האלה.
אותו זקן ששאל את השאלות האלה, נראה לבוש כמו יקי, זאת אומרת, חליפה שחורה מחוייטת, ריח של זקנים מרוטשים, כיס מצד ימין של החליפה שהיה בו ממחטה לבנה ופרח אדום שבאמת לי זה לא אמר לי שום דבר רק השאיר אותי באוויר עם תהייה מסויימת.
הנער היה לבוש כמו נער רגיל, נעליים סטנדרטיות, גינס, וחולצה מצחיקה שהיה מצוייר עליה פתק שרשום אליו "מאושר לתליה" ועם חוץ לכיוון הצוואר, אירוני שהוא בא עם החולצה הזאת לאותו ראיון עם "זקן המרוטש". נראה לי פעם הבאה הוא צריך לחשוב פעמים אם הוא רוצה לעשות עוד שידור כזה של סוג של ריאליטי עם זקנים, ריחמתי עליו, באמת, על מה שהוא עבר שם, הוא היה פשוט צריך לקחת איתו מתאר אוויר כדי להתמודד עם הריח שנוצר או לשים איזה פרגוד כדי לצניע את אותו זקן, והפעם נקרא לו בשם האחר..."הנפטר", כל הזקנים הנפטרים למניהם קוראים להם בטח "יצחק", נכון שיש את הכתובית למטה לדעת מי הוא הבן אדם במיוחד אם אתה משדר את זה בחינוכית 23 או שקר כל שהוא. פתחתי סתם לראות אם יש עדיין את "השבוי לארבע" והתברר שהתוכנית הזאת כבר לא שם, מצד אחד זה טוב כי זה עוזר לי להתקדם, מצד שני אני מת לדעת איך קוראים לאותו "בית קברות" שראיין אותו סתם מתוך סקרנות.
עכשיו אבל שאני חושב על זה אני לא צריך לרחם על אותו בחור כי זאת הייתה בחירה שלו.
אז שוב אני מנדנד את הראש שלי מצד לצד כדי להגביר את המחשבות ולראות בכלל אומנות מה היא. לצייר אני לא יודע, לפסל אני לא יודע, לשבור אני יודע! אבל ידי מאז ומתמיד עסקו בכתיבה ולא משנה איזה כתיבה, שיר, סיפור, אבל איזה תחום אני רוצה...אולי שירה ואולי פשוט לכתוב מונלוגים עצמיים שאני יכול לקורא לזה אני וראי...או פשוט לתסרט איזשהי עמדה מסויימת. אבל אני אלך יותר על מונולוגיים עצמיים ומשם אני אפתח את זה ואפתח גם את השירה שלי.
מה שכן אמרו לי גם שאני צריך לכתוב בחמש שורות מה זה רגש אבל באמת שאני לא יודע מה לכתוב, כנראה שאני אמצא את עצמי כותב מה זה רגש במסלול העיקרי שזה בסוף הדף או משהו כזה.
לפני שאני בכלל פתחתי את הקופסא השחורה הזאת שאפשר לראות שם כל מיני דמויות מוכרות או לא מוכרות זזות ומדברות מילים. הייתי בית קפה שאני לא אזכיר את השם שלו כי אני באמת שלא אהבתי את המקום פשוט הלכתי לשם כי ידידה שלי רצתה שאני אטה את הראש שלי לכיוונה ולא היה לי סבלנות, אומר בשיא הכנות, כן, כן הייתי צבוע. היא רצתה להתבכיין לי כמה קשה וכמה היא לא רוצה וכמה שהיא אוהבת וכמה שהיא שונאת.
כל הארבע הצגות עובדה האלה פשוט חינכו אותי איך לא להתנהג מתי שאני לחוץ או לא מרוצה מאיזשהי בחינה או משהו כזה.
אם ה"זקן המרוטש" ועכשיו אני אתן לו את כינוי "יקי פצוע" היה עובר הייתי שולף את הממחטה מתוך הכיס שלא והייתי מביא לה את זה בגנטלמניות אופיינית. אבל הוא לא היה שם אז היא נגבה את הדמעות עם הידיים ומשחה את הנזלת פנימה.
ואני בינתיים אכלתי את הסנדביץ' המזוויע שהזמנתי בתאבון היסטרי כי מה לעשות זה היה בוקר והייתי רעב וגם אחרי אימון אופניים, היא העירה אותי ב-7 בבוקר ,קום קום אני חייבת לדבר איתך. מה קרה, לימודים, אמרתי לעצמי שזה כבר אופייני.
טוב אז תני לי להתארגן על קפה ועוגיה אימון אופניים על הבוקר ויוצאים לדרך, 09:30 היא מתקשרת אני מחכה לך במזרקה של האופרה. מסתכל בשעון ואומר לה לכי לסתובבי עוד חצי שעה אני בא. התקלחתי ושמתי על עצמי איזה משהו נחמד שלפחות אני אשקיע במראה שלי לא שזה יזיז לה במיוחד כי גם ככה אני עמוד לסוכה בשבילה, אבל סתם שאני אראה טוב.
נפגשנו בבית קפה היא הייתה בכלל מעוצבנת על המרצה שלה שלא יודע ללמד, כמות הדמעות שירדו באותו פגישה יכלו למלא את המפלס הכינרת בעוד כמה סנטימטרים זה היה פשוט איום, אני פשוט קברתי את עצמי, זה לא יאומן מה שהלך שם, נראה לי שזה פעם אחרונה שאני משמש כעמוד תומך, הדבר היחידי שאני יכול לשמש זה מקסימום, במצב הנוכחי של החיים שלי כרגע זה יתד!
מתי שהיא רוקנה את הראשה לקצה של השולחן ושמה את הידיים שלה ליד הראש זאת הייתה פשוט הזדמנות פז לצאת ולגלות עולם, אני מתכוון לראות עם יש עוד בחורות חוץ ממנה, נכון זה נשמע מגעיל אבל באמת שלא היה לי סבלנות.
עודדתי אותה בכמה מילות עידוד שרק אני יודע איך להגיד חיבקתי אותה ויצאנו משם.
אני עוד איך שהוא יצאתי מהטראומה הזאת בשלום היא הייתה מחוייכת כמו תמיד מתי שאני מעודד אותה.
אמרתי בעמצא הקטע שאני רוצה לעשות קטע של שיר להסביר מהו רגש אז כנראה שזה לא יקרה.
קטע קצר יחסית הראשון שאני כותב שהוא פשוט זרם לי בכתיבה ולא הייתי צריך לסחוב אותו.
תודה ושוב סליחה.
