מאז היותי ילד קטן גילו לי כליה אחת. עד גיל עשרים וחמש חייתי כך כמעט ללא בעיות, עד אתמול. אני זוכר את מנורת-החדר מסנוורת את פניי ובטני כאילו נמחצה וחוסלה. בית-החולים הייתה התמונה שבאה אחריה.
מצבי-הכלכלי סביר, אני עובד בכמה עבודות מזדמנות ואבי פועל ייצור ב"מי עדן". לדברי הרופא כליה עבורי אמורה לעלות מחיר אסטרונומי שאין בכוחי לשלם, אך שאלתי היא: "האם כדאי לי לשלם?"
כאשר יצאתי מבית-החולים אל ביתי למנוחה, נתקלתי ברחוב בזבוב. בתחילה תהיתי לשם מה חי זבוב. נודד מפח לפח, לבסוף נזרק לאיזה רחוב ונמחץ מכף רגלו של איזה אדם פעיל שנס להציל את העולם.
כאמור אני עולה על הזבוב ברבדים רבים, ביכולתי לחשוב, לבחור ולתכנן את חיי. אך אין אנו שונים כל-כך, הזבוב ואני. לבסוף שנינו נימצא באותו מצב חסר-אונים ונרמס מכף רגלו של אדם שזה עתה לבש את מיטב-מחלצותיו לביקורו בבית-הקברות. ובשנייה שיצא מבית הקברות, שב ל"הצלת העולם".
חזרתי לביתי. דלת ביתי הצנועה הייתה בלתי אפשרית כמעט להזזה, עקב מצבי הבריאותי. התיישבתי בכיסאי, אל מול מכשיר הטלוויזיה, וניסיתי למצוא סיבה שלמענה אמשיך לחיות את שארית-חיי בכדורנו הכחלחל. אך במקום לראות אהבה, שדות פורחים ואיזו שקיעה מלבבת; מולי רק רצח,שוד, אונס, איום איראני, שסע בעם וכהנא וכהנא. כיביתי את מכשיר הזוועות ופניתי לספרים. תחילה עלעלתי בספרי ההיסטוריה, שם למדתי שההיסטוריה מלמדת שאין אנו לומדים דבר מההיסטוריה. לפתע צלצל אבי, הוא פנה אלי בהתרגשות לספר לי את תוכניתו הכלכלית למען הישארותי בין הבריות. אבי מתכנן למכור את רכבו, למשכן את ביתו, למשוך כסף מהבנק, לעבוד שעות נוספות.וגם דודי נרתם לעזרה הכלכלית. אני יושב ומאזין. תחילה כמובן הודיתי לאבי על המאמץ, אך שאלתי: "אבא יקר, מה טומן לי העתיד שעליי לנוס לקראתו. הלא סופי ידוע מראש, מה יהיה שונה אם הסוף יגיע כעת או בעוד שישים שנה?"
אבי הפנה אותי לספרים: "חפש אושוויץ. תמונות מאושוויץ," אמר לי אבי "וחזור אלי עם תשובה."
ליקקתי בקושי את כף ידי והעברתי דף ואת הדף הבא אחריו, וכך שעות ארוכות ושוב ממולי רק זוועות. ממש כמו בטלוויזיה. תחילה תהיתי בראשי איזו שטות אמר לי אבי. הלא בעבר אני מוצא זוועה, זוועה אני חווה כעת, נותר רק משתנה אחרון במשוואה, בניחוש ראשון...זוועה! הייתה המילה אותה חיפשתי.
מעט לפני השינה, צצה מול עיני תמונה אחת: אותו ילד הנושא עיניו ומתחנן שחייל האס.אס לא ירה בו. מדוע? מה גרם לאותו ילד להתחנן ולהילחם למען המשך שהותו בזוועה בה הוא חי?
כך החלטתי לצאת לרחוב ולשאול אנשים, האם לנהוג כמו אותו ילד גיבור ולהתחנן לעוד דקה בעולם, לעוד קליפת תפוחי-אדמה? או שמא לנהוג כמו הזבוב בחיפוש אחר פח-זבל ואופס...לאדמה.
תחילה פסעתי בפארק, ההליכה הייתה קשה. כל צעד היה קשה מן השני וחשתי חום כה עז עד שכמעט גרם לי לוותר על תוכניתי.
ואז מול עיני ראיתי זוג נאהבים חבוקים. ניגשתי אליהם ושאלתי בהססנות:
"סלחו לי האם אתם חושבים שיש טעם לחיות, האם שווה לי להתאמץ ולאמץ את סובבי עבור מטרה זו?"
תחילה כמובן, הופתע הזוג משאלתי, אחרי מספר שאלות בירור כמו: האם אני משוגע? האם אני צריך עזרה? האם אני מסומם? אך לאחר שהסברתי להם את מצבי העגום, החלו בני-הזוג בהסברים. תחילה אמרו ששווה לחיות עבור עצמך, להשקיע בעצמך ולאהוב את עצמך. לא השתכנעתי כלל מהתשובה המאומצת. ואז זה הכה בי, הבחור פנה אלי במעין יושר-גברי ואמר לי: "ראה את אהובתי כאן לצידי. עבור רגעים כאלה איתה, רגעי אהבה וקסם, מוכן אני לעבור כל משבר אפשרי."
הודיתי לבני-הזוג. הרגשתי מלא סיפוק מתשובתו. אך קול בתוכי צחק בי צחוק לועג והזכיר לי שלא בורכתי באהבה. לכן המשכתי במסעי. כאשר החשיך היום נגלה מול עיני אדם קשיש אשר נעזר במקל הליכה, הבטתי בפניו וכעת הייתי חכם יותר ומנוסה בניסוח שאלתי. ראשית, הסברתי לו את מצבי ומיד נקבתי בשאלה: "אדוני נראה כי חיית זמן רב בעולם, האם אתה מצטער על-כך ושבעת מחייך; או שמא היית נאבק וממשיך כדי לנשום עוד נשימה אחת?"
הקשיש חייך חיוך רחב ואמר: "אני אסיר תודה לחיי. יומיום אני נושא תפילה שרק אשאר על אדמתנו ואנשום עוד נשימה אחת."
לפתע, זבוב נחת על כתפו של הזקן הצגתי בפניו את התיאוריה שלי לגבי הזבוב. הזקן אמר לי: "תראה כמו יפה הקשר עם הזבוב. הוא נח על כתפי, אני נח על מקל ואתה נח על תשובתי...ידידי הצעיר," פנה אלי הקשיש "אין לנו דבר מלבד חיינו. תנוח ותן מנוחה לעצמך ולסובבך."
הודיתי לזקן, אך אותו הלילה התקשיתי להירדם. חשתי גם ברע עקב מצבי הפיזי, אך הטרידה אותי מחשבה. פעלתי בניגוד לדברי הקשיש, לא נתתי מנוחה ואין לי אהבה, אין אני חש בטוב להמשיך.
החלטתי להמשיך לחפש גם בבוקר. השכמתי קום וברגע שירדתי במדרגות בנייני, ראיתי נער תימהוני יושב ומנגן בגיטרה ומזמזם שירים. הצגתי בפניו את מצבי כמו תקליט שבור ונקבתי בשאלה: "נערי, לחיות או לא לחיות? ואם כן בשביל מה? הלא סופנו ידוע מדוע לא להקדימו?"
הצעיר ביקש לענות לי בשיר. הסכמתי בשמחה. החל הנער לפרוט במיתריו, אך אין הוא שר ולא מילה אחת. שאלתי מדוע אין מילים בשיר?
השיב לי הנער: "המנגינה נכון, ידועה מראש ומנוגנת אצל כולם אותו דבר. את מילות השיר, כל אדם ימציא לעצמו, בדיוק כמו חיינו...מלא אותם במילותיך..."
עובר-אורח ששמע את שיחתנו, הרעים קולו ופנה אלי: "בחור צעיר, הבט לשמש."
עשיתי כדברו.
"מה אתה רואה," הוא שאל.
"שמש," השבתי.
"ומהי אותה שמש," שאל עובר-האורח.
"כדור אנרגיה," השבתי.
"זוהי הטעות," הטיח בי האדון "אנשים מתייחסים לשמש כמובנית-מאליה, נותנת אנרגיה וזהו. מתי הבטת בשמש והתפעלת מיופייה? מתי הודית לשמש על כל מה שהיא נותנת. אולי אז, לא היה לך זמן לחשוב על הבלים כמו מחשבותיך."
חשתי נבוך, אך הגעתי למסקנה. שבתי במהירות לביתי, חייגתי לאבי, ראשית כל הודיתי לו על הסבלנות ותודה ענקית על שהפנה אותי לספרי הזוועות,
"וכן, אבא..." אמרתי "אקח את ההצעה הכלכלית. הבה נעשה זאת מהר," השבתי "כל עוד...השמש זורחת..."
