דיברתי איתה בטלפון. היא הייתה נשמעת נלהבת מאוד להיפגש איתי.
-אני עוד לא התארגנתי בדירה החדשה. אז אני מציעה שניפגש בבית קפה- זה מה שהיא אמרה, היא נשמעה שמחה.
לקחתי קו אוטובוס מבאר שבע לתל אביב ועשיתי את הנסיעה הארוכה הזו שאני סקרן מאוד איך היא תיראה אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו. אולי מאז החורף האחרון. ומצד שני אמרתי לעצמי שאני אנסה לדבר אל השכל הישר שלה. שאולי תנסה להיפגש עם פסיכולוג. אני מכין לי את הדברים בראש.
שעה של צהרים במרכז תל אביב. קפה אינשטיין בקניון רמת אביב. זאת שעה של ילדים שבחופש. הם עוברים ומרעישים. פה ושם אני רואה אימהות אופנתיות עם תיק מותג ואיזו עגלה שווה של תינוק. אני סופר את הדקות.
סקרנות. זו סקרנות. איך היא תיראה, ליאת... אחרי הזמן בו הייתה בחו"ל..
יצאנו יחד, היינו חברים במשך חודש וחצי. לא התאים לי ומסתבר שלא התאים גם לה. נפרדנו. לומר שאין לי רגש כלפיה? יש לי, אבל זה רגש של אח שדואג לאחותו.
מסובב את הראש לרגע, אה. הנה היא. השתנתה קצת. אמרה שעשתה ניתוח להגדלת חזה. ואו נכון. בבגדים היא אף פעם לא הצטיינה בצניעות. גם עכשיו, מכנסי ג'ינס קצרצרים כמו שלובשות התיכוניסטיות וגופיה אדומה הדוקה. משקפי שמש ותיק אופנתי. כשהיא רואה אותי נמרח לה חיוך גדול על הפנים שלה. היא לא נועלת, כמו שסיפרה לי, נעלי עקב אלא נעלי ספורט לבנות. הייתי טועה וחושב שהיא בעצמה תיכוניסטית.
היא עומדת מולי ואני לוחץ את ידה. שותק, נבוך לרגע.
-היי נדב, הרבה זמן עבר אה?-
-השתנית ליאת- אני אומר בקול קר, ובכל זאת איזה חיוך מתחמק ממני.
היא מתיישבת מסתכלת בתפריט,
-החלטת מה להזמין?-
אנחנו מזמינים קפה ועוגה. העיניים שלה עליי. כאילו היא יודעת עליי הכל.
אנחנו פותחים בשיחה קלה ואני שואל על הדירה שמול הספורטק.
-עכשיו אני גרה לא רחוק מכאן. אבל שאני ישלים את החוזה, אני אעבור לגור לשם בשכירות ואחר כך רכישה עם משכנתא-
-איך המעבר מהחום של שם לכאן. חם נורא כאן- אני מדגיש.
-אני דווקא מאוד אוהבת קיץ. אני טיפוס של קיץ-
היא מתחילה לספר לי מה עשתה בלוס אנג'לס, מה היה טיב העבודות והעיסוקים שלה. חלק היא מספרת בקול לחש כשהיא מקרבת את פניה לפניי.
-את יודעת שאני לא מתלהב לשמוע את הקטע הזה- אני עוצר אותה.
-מה לעשות, זאת אני-
אני פותח במן דרשה, שבה אני אומר לה שהיא צריכה לעזור לעצמה ושאת הצעד הראשון עשתה כשהגיעה לכאן, וחזרה לארץ. אבל הצעד השני לדעתי הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי.
-אני חושבת שאני ילדה מספיק גדולה בכדי להחליט מה אני רוצה מעצמי- היא אומרת בקול מלא ביטחון -אני עושה מה שעושה לי טוב וזה הכול, לא אתה ולא אחרים יגידו לי מה לעשות-
-אבל ליאת-
-שום אבל. אתה מסכים שאני עצמאית? שאני גדולה. אז בבקשה, בבקשה. אולי תפסיקו, אוליייי???" העיניים שלה כועסות. הקול עדין יותר.
ואו, אני אומר לעצמי, היא כמעט צעקה עליי. הליאת שלפני חצי שנה הייתה אחרת...
היא שותה מן הקפה ומשלבת רגל שזופה על רגל שזופה אחרת. התיק שלה פתוח ומתוכו מציצה קופסת סיגריות.
-לא זוכר שעישנת...-
-מעשנת שתי קופסאות ליום-
אנחנו מדברים עוד כמה דקות טובות. שיחה קלה, אני מבין שהדרשות שהכנתי לא יעזרו. היא מסתכלת על השעון, אני מסתכל על שלי
-אני מתנצלת, יש לי פגישה עם עורך הדין. בוא, אני אקח אותך לתחנת ארלוזורוב-
אנחנו יוצאים אל החניון. הגי'פ הלבן שלה עומד שם. ג'יפ סוזוקי הכל כך מוכר לי. היא פותחת את הקופסא שולפת משם סיגריה ומעשנת בקול של -פווו- כזה. חצי דעווין חצי התמכרות.
הדרך אל ארלוזורוב נמשכת בערך עשר דקות. אני פותח את החלון בכדי לא להיחנק מהסיגריות של ליאת. אוי הריח, הריח.
-האוטו חנה אצל ההורים כשהייתי באמריקה. כשחזרתי פשוט מאוד, פתחתי את דלת הבית. אף אחד לא היה. לקחתי את המפתחות של הג'יפ, בלי לדבר ובלי להסביר, התנעתי וזה הכל.-
לפני שאני יורד היא רוכנת לעברי. העיניים שלה צוחקות:
-בעוד שבוע אני עוברת לדירה החדשה. אתה מוזמן בכל רגע. רק תרים טלפון-
-ונדב...-
-מה?-
-אל תתבייש ממני, אני לא אוכלת אנשים-
אני בדרך לאוטובוס. היא אמנם לא אוכלת אנשים, אבל היא אכלה מן הפרי האסור.
