לאכול את עצמך

התיישבתי. לא רציתי לאכול. זה לא היה היום שלי, אתם יודעים, לפעמים יש ימים כאלה שאתה מרגיש קצת מצוברח, אז זה היה מהימים האלה. אישתי התיישבה לידי והסתכלה עלי, במבט דואג. הרכנתי ראש. לא רציתי שתראה את העיניים שלי, אני בטוח שהן היו אדומות.
"מה קרה?" היא שאלה אותי, "למה העיניים שלך אדומות?". חייכתי קצת. "כבר חשבתי שלא תראי". היא גם חייכה. "אני שמה לב אצלך להכל". חייכתי שוב. "סתם, לא משהו מיוחד, סתם יום מדכא כזה". היא צימקה את השפתיים שלה וקירבה את הצלחת אלי, "קח, תאכל, זה ירגיע אותך. אתה אוהב את זה, תמיד אמרת לי שאתה אוהב את זה". נתתי ביס, ובאמת אהבתי את זה. אני אוהב את האוכל של אישתי, את כל מה שהיא מכינה אני אוהב. לפעמים אני חושב, שאם אני אוהב את כל מה שהיא מכינה לי, רק בגלל שאני כל כך אוהב אותה, ואני אומר לעצמי, שכנראה בגלל זה, אני אוהב ומעריך כל דבר שהיא עושה.
היא התקרבה אלי לנשק אותי. בהתחלה, היא נישקה אותי בלחי, אחר כך, עברה לשפתיים. הרגשתי רע, כל כך רע, שהזזתי את הראש. אני יודע, תמיד ידעתי, תמיד אדע - היא לא אוהבת שאני זז כשהיא מנשקת אותי, אבל עלתה לי כבר בחילה מהיום הזה, לא יכולתי לסבול אותו עוד. היא התרחקה, הלחיים שלה נהיו אדומות כמו תפוח, והעיניים שלי, אדומות עוד יותר.

התחלתי לבכות. מרוב בושה התחלתי לאכול את עצמי. מכל כיוון. בהתחלה את יד ימין, אצבע-אצבע אכלתי מרוב בושה, מרוב כאב. לא רציתי להשאר טיפת גוף מעצמי, לא רציתי להראות יותר. אחר כך את יד שמאל, אצבע-אצבע. אחר כך, עם זרוע היד, החזקתי את הרגליים והתחלתי לאכול גם אותם. הכאב מבפנים היה כל כך חזק, שלא הרגשתי שום כאב מבחוץ. ביס-ביס גמרתי את כל הגפיים. העיניים שלי נשארו דומעות, גם שלה, הסתכלתי עליה והיא הבינה אותי, היא הלכה למטבח וחתכה לי את כל מה שנשאר חוץ מהראש, והתחלתי לאכול גם את זה. נכנסתי לאמוק, שאפילו לא שבעתי מזה.

ובסוף, כשסיימתי ללקק את טיפת הדם האחרונה מהרצפה, היא הרימה אותי לשולחן והניחה על יד צלחת האוכל. "מצטער" אמרתי לה, והעיניים שלי נשארו עם דמעות. "זה בסדר, זה בסדר" היא אמרה וליטפה את הלחי שלי. נאנחתי. "זה בסדר" היא אמרה שוב, "עכשיו אני יכולה לנשק את השפתיים שלך, כמה שאני רוצה"