היא לא הפסיקה לבכות עד שהרמתי אותה וחזרנו לחדר השינה. כשכיביתי את האור ונכנסנו למיטה, היא סוף סוף התחילה להירגע. שכבנו צמודים, פנינו נושקים, והיא התנשמה בכבדות.
"דיברתי איתה בפעם האחרונה לפני שבועיים", היא לחשה לי, "אמרתי לה שאני בודדה ושאני לא מוצאת את עצמי. היא שאלה אותי למה אני לא חוזרת הביתה ולמה אני מתעקשת להישאר שם. ניסיתי להסביר לה שאין לי למה לחזור לפה. שאני מתגעגעת אלייך ואני מפחדת שאם אני אחזור אני אחפש אותך ואתה לא תסכים לדבר איתי. ואז היא אמרה, 'שי אף פעם לא יפנה לך את הגב לא משנה מה עשית. אני לא יודעת למה עזבת אותו אבל אם כואב לך ואת מתגעגעת אליו, אני מציעה שתנסי לדבר איתו'. שבוע אחרי זה היא מתה והדבר האחרון שדיברנו עליו זה עלייך. זה מה ששבר אותי. אם השיחה האחרונה שלי איתה הייתה על משהו אחר, יכול להיות שבמקום להתקשר אלייך הייתי פשוט נכנסת לים וטובעת. אבל היא אמרה לי לדבר איתך ובגלל זה התקשרתי. בשלוש שנים האחרונות חזרתי לפה רק פעם אחת לחתונה של גיא. הוא התחתן שנה שעברה והייתי חייבת להגיע, אבל מיד אחרי זה שוב נסעתי. אני גרה שם אצל ההורים של אימא שלי. מצאתי עבודה בחנות בגדים ואני עושה כסף יפה. קצת בודד שם, אבל יש לי כמה חברים ואני מבלה הרבה עם בני דודים שלי...".
"למה עזבת אותי לילי?", קטעתי אותה ושאלתי או יותר נכון פלטתי בצורה הכי עדינה שיכולתי בהתחשב בנסיבות, "אני לא אכעס עלייך אבל אני חייב לדעת. אם הפסקת לאהוב אותי אז מגיע לי לדעת לא? אם פגעתי בך באיזושהי צורה היית צריכה להגיד לי. למה לא יכולת להגיד לי?", הרגשתי שאני על סף דמעות אבל חשבתי על דליה ועל מה שלילי סיפרה לי ולא יכולתי להתחיל לבכות, "דליה צדקה. באמת אף אחד לא יאהב אותך כמוני", המשכתי, "כל כך רציתי להפסיק להרגיש ככה אחרי שנעלמת אבל לא הצלחתי, והנה, אני עדיין אוהב אותך באותו דיוק ובאותה עוצמה ועם כל הכאב הזה... שום דבר לא השתנה. את יודעת כמה אהבתי את דליה ואני לא ממש מעכל את מה שסיפרת לי, אבל בשביל שאני יוכל באמת לתמוך בך, בשביל שאני יוכל לנחם אותך... את צריכה לספר לי מה קרה".
ידעתי שלקחתי סיכון, שהיא תפרש את הדברים שלי בצורה הלא נכונה ותיפגע, אבל אמרתי לה את האמת בכול זאת. לא יכולתי להמשיך לחבק אותה ולשכב איתה במיטה מבלי להרגיש שהיא עובדת עליי בעיניים, שהיא ממשיכה לשקר ולהסתיר ממני. גם אחרי שסיפרה לי על דליה, עדיין יותר מדי כעסתי בשביל לתת לה את עצמי בלי עכבות כפי שהייתה צריכה. היא לא רצתה לדבר על זה, בטח לא עכשיו, אבל הייתי חייב להמשיך ללחוץ.
כשסיימתי את דבריי, היא מיד התהפכה והפנתה לי את הגב. מיקה שכל הזמן הזה שכבה במסדרון על הכרית שלה, נכנסה לחדר והתקרבה לקצה המיטה. לילי ליטפה אותה והתעלמה ממני. בניגוד ליציאה המאופקת שלה מהמקלחת, הפעם אסטרטגיית ההתעלמות עבדה יפה מאוד. היא גרמה לי להרגיש אשם ולא יכולתי לשאת את זה.
"אל תפני לי את הגב", כעסתי, "אני פה לא? אני עדיין פה למרות הכול. התקשרת אליי מהחוף ובאתי נכון? אני מצטער וכואב לי על מה שקרה אבל את איתי עכשיו ואני לא אנטוש אותך".
"זאת הבעיה...", היא קטעה אותי ונאנחה, "אמרת לי שכשעזבתי קרעתי אותך למיליון חתיכות, שאף פעם לא היית פחות שלם... אבל אם הייתי נשארת היית נשבר הרבה יותר חזק ומפסיק לאהוב אותי. ועוד איך היית נוטש אותי, נוטש ולא חוזר יותר אף פעם, ובצדק. אני כן עזבתי בשביל להשאיר אותך שלם, אתה פשוט לא יודע את זה. אתה לא מבין ששלמות היא יחסית ותמיד אפשר להיות יותר שבור ופחות שלם. הלכתי כי ככה עשיתי הכי פחות נזק. אתה בכלל לא מסוגל להבין".
"אז למה את לא סומכת עליי ומנסה להסביר לי", מלחישות עברתי ישר לצעקות, "מה עוד אני צריך לעשות בשביל להוכיח לך שאת יכולה לסמוך עליי!".
התיישבתי במיטה ונשענתי על הקיר. בפעם הראשונה באותו ערב ובכלל מאז שהכרנו, התחלתי לבכות. לבכות כמו ילד שבטוח שנטשו אותו, שההורים שלו שכחו לאסוף אותו מהגן. אף פעם לא בכיתי מולה, אף פעם לא העזתי לחשוף בפניה כמה חלש ושברירי אני, אבל כנראה שזה היה עניין של זמן עד שכל התסכול והבלבול שהצטברו בתוכי פשוט יתפוצצו החוצה.
תמיד כשכאב לה דאגתי להתרכז בה ולנסות ולהתנתק מכול מה שהעיק עליי. ניסיתי להתנהג ככה גם עכשיו, אבל לא הצלחתי. אולי באיזשהו מקום גם לא באמת רציתי להצליח. אולי חיכיתי לשחרר את כל מה שכלאתי בפנים במשך כל כך הרבה זמן. את כל האמוציות שכבר מזמן עלו על גדותיהם והופרשו בצורת דמעות.
מיקה שמיד זיהתה את ההתנהגות המשונה שלי, זינקה על המיטה והתמקמה בינינו. היא אף פעם לא ראתה אותי בוכה ורחרחה את פניי בדאגה.
מסתבר שגם לילי לא יכלה להישאר אדישה למראה החריג והיא הסתובבה אליי בחזרה. היא נשכבה על הבטן, פניה בידיה, והביטה במיקה שוטפת לי את הפנים עם הלשון הארוכה והורודה שלה.
"מזל שהיא פה", אמרתי וחיבקתי את הכלבה שחצצה בינינו.
"היא אוהבת אותך ", לילי השיבה, "כל כך קל לה לאהוב אותך".
"ומה איתך," שאלתי את השאלה המתבקשת. שאלה שהייתי צריך לשאול עוד כשדיברנו בטלפון, "את עדיין אוהבת אותי?".
היא היססה, אבל ראיתי שהיא מנסה להיאבק ביצר. בדחף הזה שכל הזמן הורה לה לברוח ולהסתתר, שבגללו עזבה כשחשבה שלא תוכל להתמודד. בכוח שמנע ממנה לומר לי את האמת או לדבר איתי בשלוש השנים שחלפו. ראיתי שהפחד לו תמיד נכנעה, זוכה סוף סוף לאיזושהי התנגדות מצידה. אולי היו אלה הדמעות שלי שדרבנו אותה להעיז למרוד ככה בעצמה.
"אני אוהבת אותך ולא עובר יום שאני לא חושבת עלייך... אבל אני לא רוצה לחזור לפה, לחזור אלייך". היא התקשתה לומר את הדברים אבל אמרה אותם בכל זאת.
הניסיון הנואש שלי לתקשר איתה שוב הכאיב לי. 'אם את לא רוצה לחזור לפה אז למה התקשרת אליי בוכה באמצע הלילה, אה? יא זונה מסריחה. רק לדרוך עליי את יודעת יא שקרנית!.' - זה מה שעבר לי בראש, אבל בפועל הייתי יותר עדין.
"אז למה התקשרת אליי?", שאלתי, "למה התקשרת אם את לא רוצה להיות איתי או לנסות לסמוך עליי, לנסות לתקן את מה שנדפק".
"התקשרתי אליך כי ידעתי שאתה היחיד שיוכל להחזיק אותי מעל המים. שאף אחד אחר לא יעשה את זה. אם לא היית בא סביר להניח שהייתי טובעת...".
"אז התקשרת אליי כי ידעת שאני אבוא בגלל שאני מפחד שאת תפגעי בעצמך. זה לא נראה לך קצת לא הוגן שאת יכולה להשעין עליי את כל המשקל שלך רק בגלל שאני דואג שיקרה לך משהו". דמעה יחידה ירדה וגלשה לה על הלחי, ראיתי שהיא נפגעה ממני.
"אתה לא יודע מי אתה בשבילי", היא אמרה בקול שברירי, "אתה לא יודע כמה פעמים אני עמדתי לדעוך ולהיעלם ורק המחשבה עליך החזיקה אותי. שידעתי שיש מישהו שאוהב אותי ככה ושיסלח לי לא משנה מה אני אעשה... זה מה שהשאיר אותי בחיים".
"את אומרת את זה", קטעתי אותה, "אבל אני אפילו לא יודע מה עשית אז איך אני יכול לסלוח לך? את רוצה שאני ינשים ויחיה אותך ואת פונה אליי כי את יודעת שזה יקרה, אבל במקביל את מכאיבה לי כל כך. את אפילו לא מסוגלת להיות כנה איתי. עבר יותר מדי זמן והאמת היא שאני פשוט לא יכול עוד פעם לתת לך לטפס עליי בשביל לצאת מהבור הזה. לפחות לא בלי שתגידי לי את האמת. את נותנת לי יותר מדי קרדיט אם את חושבת שאני חזק מספיק בשביל לעבור לילה כזה בלי שתספרי לי מה קרה לך".
אחרי השתהות קצרה, היא שוב התהפכה, התיישבה ישר ונצמדה אליי. שנינו נשענו על הקיר, מיקה מלקקת אותנו בתורות, והיא שמה עליי את הראש.
"אתה צודק", היא אמרה, "ואולי זאת בדיוק הבעיה. שאתה תמיד צודק, שאתה אף פעם לא מאכזב ואף פעם לא מאבד סבלנות. שהכאבתי לך כל כך ואתה עדיין פה, או יותר נכון אני שוב פה..." היא פלטה אנחה ארוכה. "בוא נלך לישון. אני עייפה ואני חייבת לישון. אני מבטיחה לך שמחר אתה תדע את כל מה שאתה רוצה וצריך לדעת".
"בסדר", אמרתי והטיתי את פניה אליי בעדינות. "אני לא אעזוב אותך לא משנה מה תספרי לי, אני מבטיח. רק תהיי ישרה איתי".
נישקתי אותה ונשכבנו לישון. בפעם הראשונה מאז החוף, התמלאתי תקווה שאולי בכול זאת נצליח לצאת מהלילה הזה בשלום. כבר לא היה איכפת לי במה היא הסתבכה או אם בגדה בי, רק רציתי לשמוע אותה אומרת את האמת.
לילי נורא אהבה את העבודה. היא למדה חינוך בסמינר הקיבוצים בתל אביב ואחרי שסיימה, התחילה לעבוד בתור מתאמת פעילויות במתנ"ס "בית רינת" בפתח תקווה. המתנ"ס היה מרכז קהילתי אליו היו מגיעים ילדים בין כיתות א' לכיתות ט' שההורים שלהם לא היו בבית או פשוט לא יכלו לטפל בהם אחרי שעות בית הספר. "בבית רינת" היו מארגנים להם ארוחה חמה וסדרה של פעילויות עליהם הייתה אחראית לילי. היא תיאמה את התכנים לכל הגילאים ואת האירועים והטיולים שהמתנ"ס הוציא מדי חודש.
אני זוכר כמה הערכתי את העבודה שלה. היא לא יכלה לבחור מקום יותר מאתגר ותובעני לעבוד בו. הילדים שחלקם באו ממשפחות עניות וקשות יום במיוחד, לא היו קלים או ממושמעים כלל, ולמרות זאת לילי אף פעם לא איבדה איתם את הסבלנות. "הם גרסה טהורה ולא מזויפת שלנו", היא אמרה לי פעם, "ואסור לפגוע בהם". היא האמינה בילדים והם אהבו אותה על כך.
הייתי בא לאסוף אותה לפנות ערב ורואה איך הזאטוטים הקטנים מתרוצצים ומשגעים את כל המדריכים, אבל לא את לילי, אותה הם העריצו ותמיד כשקראה להם הם מיד התייצבו. הייתי מחכה בחנייה שתצא ומסתכל עליה בחצר נפרדת מכל ילד עם חיבוק ונשיקה. אני לא זוכר יום בו היא יצאה מהמרכז בלי חיוך. המתנ"ס הפך לחלק ממנה ותמיד חשבתי על אימא שלה הגננת ועל כמה הן בטח היו דומות.
למנהל של המתנ"ס קראו אבנר והוא היה הבוס שלה. לא ממש הכרתי אותו, אבל התרשמתי שהוא בחור די פשוט ונחמד. בן אדם עדין וצנוע שעבד מאוד קשה בעבודה מתישה ולא בהכרח מתגמלת. יצא לי לפגוש אותו רק פעם אחת כשחיכיתי ללילי מחוץ למתנ"ס והוא מיד מצא חן בעיני. דיברנו עליה ועל המחויבות שלה לילדים. הוא אמר שאם היא לא הייתה שם המקום היה קורס, ואני חייכתי ואמרתי לו שאני מבין בדיוק על מה הוא מדבר. "בלעדיה גם אני הייתי מתפרק" אמרתי ושנינו צחקנו.
בחיים לא הייתי מנחש שהוא יהיה המקור לכל הכאב והבלבול שלנו. שהבחור העדין הזה יפגע בלילי וימוטט לשנינו את החיים.
כשקמתי השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים. עוד לפני שפקחתי את העיניים, הושטתי יד ומששתי את הצד השני של המיטה. לילי לא הייתה שם ולרגע חשבתי שכל הלילה הזה היה רק חלום. יכול להיות שהייתי מצליח לשכנע את עצמי שדמיינתי הכול אילולא דף הנייר שמצאתי מתחת לכרית עליה ישנה.
פחדתי שכשאני אירדם היא תיעלם, וכמו תמיד, הפרנויות שלי לא אכזבו. היא שוב עזבה ושוב פקחתי את העיניים ומצאתי את מיקה עומדת ליד המיטה אובדת עצות. ההבדל היחיד היה שהפעם היא השאירה מכתב. מכתב בו הסבירה הכול, דף התשובות לכל השאלות הכי כואבות.
שי.
לא חשבתי שאני אכיר את אהבת חיי בספריה. אתה יודע שבפעם הראשונה שראיתי אותך אתה בכלל לא שמת לב אליי? ישבת ורפרפת באיזה ספר על פיזיולוגיה והיית שקוע כמו שבחיים לא ראיתי. אני בהיתי בך ואתה אפילו לא הסתכלת עליי. מי בכלל הולך לספריות ציבוריות חוץ ממני? חשבתי לעצמי ומאוד הסתקרנתי. רק ביום למחרת כשהגעתי ושוב ישבת שם, החלטתי לאזור אומץ ולהתיישב לידך. אני לא חושבת שהייתי מעיזה לדבר איתך, אבל אמרתי שאני אשב קרוב למקרה שאולי תשים לב אליי ותרצה לדבר איתי.
אז... זה עבד ואחרי חצי שעה של מבטים שאלת אותי מה אני קוראת. אני רוצה שתדע שאני שמחה שזה עבד כי המפגש איתך בספריה שינה לי את החיים. חיים שהיו וכנראה שנותרו גדולים עליי בכמה מידות. בלעדייך אני לא הייתי שורדת את אותה תקופה ואת כל הזמן שחלף מאז.
אמרתי לך פעם שאני חושבת שלא נוכל להתחתן כי אתה אוהב אותי יותר מדי. אתה מאוד כעסת עליי ואמרת שאם אני מתכננת לעזוב אז לפחות שזה לא יהיה בגלל סיבה כזאת מטופשת ולא הגיונית. "אין דבר כזה יותר מדי אהבה" אמרת לי, וכמו תמיד צדקת במאה אחוז. האהבה שלך הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה, לא פחות ולא יותר. אהבה בלתי שבירה שתגן עליי לא משנה מה.
לא בגלל זה עזבתי. אהבתי ואני עדיין אוהבת אותך בכל הנימים בגוף שלי. אבל כנראה שהאבסולוטיות של הרגש הזה כל כך הפחידה אותי עד שמצאתי את עצמי מחפשת דרכי מילוט למקרה שלא אוכל להתמודד איתו יותר. אולי חיפשתי דרך להעמיד את האהבה שלנו במבחן, לוודא שהיא באמת עמידה בפני הכול. אני לא יודעת למה קרה מה שקרה, אבל בכול אופן, עשיתי טעות מאוד גדולה שהובילה לעוד טעות ועוד טעות ועכשיו כבר מאוחר מדי.
אבנר ואני שכבנו בפעם הראשונה שבועיים אחרי שאני ואתה חזרנו מאמסטרדם. זה ממש לא היה מתוך אהבה. לא אהבתי אותו ואני לא חושבת שיכולתי לאהוב אותך יותר, אבל זה קרה בכול זאת ואולי דווקא בגלל איך הרגשתי.
סיימנו לעבוד מאוחר באחד הלילות והוא הזמין אותי לכוס קפה. אתה יצאת עם חברים אז אמרתי למה לא, והלכתי איתו . כוס הקפה הפכה לכוס יין ואז לכמה כוסות יין ואחרי שדיברנו ואמרת שתחזור מאוחר, הוא הזמין אותי אליו לדירה. ידעתי מה הולך לקרות והסכמתי בכל זאת.
הסקס איתו היה יצרי וחייתי לחלוטין. הוא זיין אותי עד שגמרתי ואז האשמה התחילה לחלחל.
אחרי אותו לילה שכבנו עוד שלוש פעמים אצלו בדירה, ובפעם האחרונה חשבתי עלייך ופשוט לא יכולתי להמשיך. בזמן שאבנר רכן מעליי כל מה שראיתי זה את הפרצוף שלך ונכנסתי לפאניקה.
אמרתי לו בעדינות שירד ממני ושאני צריכה ללכת הביתה אבל הוא לא הקשיב. במקום, הוא שם את ידיו על הגרון שלי והרגשתי שאני נחנקת. התחלתי להתחנן בפניו אבל גם זה לא עזר, הוא המשיך לדחוף את עצמו חזק לתוכי ולא הרפה. רק כשצרחתי ממש והתחלתי להשתולל, אז הוא ירד ממני ויצא מהטרנס שהיה שקוע בו.
איך שהוא קם לקחת את השמלה שלי, השמלה הפרחונית הלבנה שאתה קנית לי, התלבשתי וברחתי משם. באותו לילה התקשרתי אליך ואמרתי לך שאני הולכת לישון בקיבוץ, אבל לא באמת נסעתי לקיבוץ. שכרתי חדר במלון ושכבתי לבד כל הלילה ובכיתי. אבנר פגע בי, אבל לא בכיתי בגלל זה. בכיתי כי הבנתי שהרסתי הכול. הבנתי שאם אתה תגלה מה קרה, אתה לא תאהב אותי יותר, ועם זה לא הייתי מסוגלת להתמודד.
זאת הסיבה שיום אחרי זה הלכנו לישון יחד ואתה קמת בבוקר לבד. בגלל שהעדפתי לא לראות אותך יותר בחיים מאשר לגלות לך מה עשיתי, מה עשיתי ומה נעשה לי.
במשך כל השנים האחרונות באמסטרדם אני כן ניסיתי לשמור על הדברים שלמים. לשמור על האהבה שלך שלמה. ידעתי שאני לא יכולה להמשיך עם זה לתמיד ועכשיו אתה סוף סוף יכול לשנוא אותי.
אני ילדה קטנה ואנוכית ותמיד הייתי. אבנר היה בשבילי כל מה שאתה לא, חלש ילדותי וחמדן. הוא פגע בי נורא, אבל זה בסך הכול היה העונש שלי על איך שאני פגעתי בך וזה הגיע לי.
לא תכננתי לראות אותך או לדבר איתך שוב אף פעם, אבל כשדליה מתה, הרגשתי שנשארתי לבד בעולם. הרגשתי שהבן האדם היחיד שמכיר אותי חוץ ממך מת וכל מה שרציתי זה למות בעצמי.
לא סיפרתי לך כשדיברנו, אבל דליה נורא כעסה עליי בשיחה אחרונה שלנו. דיברנו על זה שאחרי שעזבתי, אתה התקשרת אליה לשאול אם היא יודעת איפה אני והיא אמרה שהיא לא יכולה להגיד לך ושאני לא רוצה לדבר איתך יותר. היא כעסה עליי כי היא אהבה אותך ושנאה לפגוע בך ככה. 'את הדבר הכי טוב שהיה לך את זרקת לפח', זה מה שהיא אמרה לי בפעם האחרונה שדיברנו. כמה אירוני אה? שזכית בנקמה שלך בלי לדעת אפילו מה קרה. שתמיד כשאני אזכר בדליה, אני אחשוב עלייך.
פעם אחת, כשהייתי ילדה, אני ואבא שלי חזרנו לקיבוץ מאיזה טיול ולא הפסקתי להשתולל במושב האחורי. הוא הסתובב אליי וצעק 'תסתמי את הפה יא מטומטמת!'. מיד השתתקתי והתחלתי לבכות הכי בשקט שיכולתי. הוא ראה אותי בוכה במראה וכשעצרנו ברמזור הוא הסתובב אליי ואמר 'אני מצטער לילוש, אני פשוט נורא עצבני. תמיד כשאני עצבני אני פוגע באנשים שהכי פחות מגיע להם'.
אני לא הייתי עצבנית שי, אני סתם הייתי חלשה, ובכול זאת פגעתי בבן אדם שהכי פחות הגיע לו. אני מצטערת ומקווה שיום אחד אתה תסלח לי. תודה על הכול, תודה שנתת לי להכיר אותך.
אוהבת תמיד
לילי.
