המוזה האחרונה בעולם.

"שחר התגנב באיטיות, דוחף את קיר הלילה השחור והדביק אחורה, וחושף יער ירוק וכבר לא כל כך מפחיד במקום. אחר כך, במיליוני צבעים, הוא החליק על הקרח של האגם ונעצר כשפגש את הבניין הראשון של העיר. אז באה הפסקה קצרה, אך הכרחית בכדי לצבור יותר כוח, ומיד אחרי זה השחר פרץ לתוך אלפי חלונות הרעבים לאור ומצא את דרכו אל תוך עיניהם החשופות של אנשים."

אני שומע דפיקות בדלת. זה כל כך מעצבן – סוף-סוף המילים מתחילות לזרום דרך אצבעותיי אל תוך המחשב, אבל מישהו מחליט שאפשר להפריע לי. אני מפסיק להקליד - אולי מי שנמצא בצידה השני של הדלת יחשוב שאני לא כאן וייעלם.

לא יום המזל שלי - הדפיקות על הדלת עכשיו אפילו יותר חזקות.

"מי שם?"
"אני."

להגיד שזיהיתי את הקול יהיה שקר. ובכל זאת, היה בו משהו מוכר – עמוק ונעים, קול נשי כזה שבשמיעתו אתה מרגיש רצון עז לעשות משהו טוב. "מצחיק, מצחיק מאוד. מי זה באמת?"
"זו אני. מוזה."

אני מתחיל לחשוב בצורה הרבה יותר מאומצת ובאותו זמן מרגיע את הרעד באצבעות של ידי השמאלית. אני מחליט להמשיך, "מה את רוצה?"
"להכנס."
"אין פה אף אחד."
"יש כאן אותך."

"אני לא הזמנתי אותך."
"אתה בטוח?"

אני עוצר לרגע, מנסה להיזכר, "מה, כן?"
"כן, בקיץ שעבר, כאשר רצית לכתוב משהו לגברת היפה, מה שמה? אינני מצליחה להזכר בו."
"כן, גם אני. חכי. אם הזמנתי אותך בקיץ שעבר, למה באת רק עכשיו?"
"התקשורת הייתה רעה. הקווים לא עבדו במשך חודשיים ולאחר מכן הייתי חייבת לבוא לאחרים שהיו לפני."
"אילו קווים?" אני מביט תחילה על הטלוויזיה ואחר כך על הטלפון, מנסה להחליט לאילו קווים מתייחסת המוזה.
"קווים שדרכם תת-התודעה האנושית מתחברת עם מוזות."
"הממם. אני מבין." אני מנסה לראות בראשי את הקוים האלה, אבל הדבר היחידי שאני יכול לדמיין, זו תמונה של ראשי גברים שמתארכים כלפי מעלה באיטיות, פוגשים את הראשים המוארכים של נשים, ממשיכים להתארך ולהשתזר ביניהם עד שכול הראשים המחודדים האלו הופכים לקוים שמתקשרים עם מוזות בהמהום בלתי פוסק.  ניסיתי להבין מדוע תת-תודעה בתמונה שדמיינתי חייבת להמהם בזמן ההתקשרות, אבל במקום זה רק שאלתי, "אבל למה לא באת אלי קודם? למה באת לכל האחרים?"
"כי הם היו לפני."
"לפניי?"
"לא, לפניי. ראיתי אותם ועצרתי."
"טוב, לא משנה." התחלתי להרגיש עייפות מהשיחה הזאת. "אז את יכול לעזור לי?"
"כמובן."
"טוב, אז תיכנסי."

הקשה של סיבוב המנעול, הקשה נוספת, הקשה שלישית ורביעית, מוט נעילת של הדלת מורם ממקומו ומוזז הצידה, אני פותח את הדלת באיטיות, ומיד המוזה נכנסת פנימה וישר שואלת, "אז מה אתה רוצה?"

אני מסתכלת עליה ומנסה לתאר אותה לעצמי, אבל לא מצליח. אני מנסה יותר חזק, אך ללא כל תוצאה חיובית. לכן אני מחליט רק ליהנות מעצם נוכחותה ולאט-לאט מכריח את עצמי לדבר.

"הו, דבר חשוב מאוד. אני צריך לכתוב קורות חיים." אני מראה למוזה כמה מודעות בעיתון שבכל אחת מהן דורשים לקבל קורות חיים לפני הראיון. "היום דורשים לראות קורות חיים אפילו מעובדי זבל. למרות שאני לא מחפש עבודה בתשלום כל כך גבוה, אני בכל זאת צריך לשלוח קורות חיים. הם אומרים שאני לא יכול להיות מהנדס טילים ללא קורות חיים. ובכן, האם את יכולה לעזור לי בזה?"
"עם קורות חיים?"
"כן."
"הו." המוזה מחווירה ומתיישבת על הכיסא. העפעף הימני שלה רועד. ואז אני שם לב שהאצבעות ביד הימנית שלה מתחילות לשחק על השולחן, בהתחלה לאט, אך צוברות מהירות יותר ויותר עד שכוס התה שהנחתי על המגש מתחילה לרעוד. אני מניח את ידי המרגיעה על ידה, אבל מרגיש רק רעד קר.
"מה?" אני חושש לשמוע את האמת, מה שזה לא יהיה.

"אני מצטערת."
"מה, מה קרה?"
"אתה מבין, אני מוזה רגילה. אני יכולה לעזור בכתיבת מכתבים, סיפורים, רומנים. אבל עבור קורות חיים שלי, אני בעצמי השתמשתי במוזה של קורות חיים." היא מניחה את ראשה בין שתי ידיה, לא כל כך בכדי לתמוך את הראש כמו להפסיק רעד באצבעות שלה. אני מעיף מבט לעבר רגליה, ורואה כי היא שילבה אותן כדי לנסות להפסיק את הנענוע שלהן. בתור גבר, זה תפקידי לעשות משהו בכדי להרגיע אותה, לכן בקול רגוע מאוד, אשר בקושי רב מסווה את המאבק הפנימי שלי, אני שואל, "למה את צריכה קורות חיים?"
"כולם צריכים." מילים לא יוצאות כמו מילים, אלא כמו מחרוזת של צלילים שנדחפו החוצה בעל כורחם. האם אני שומע אצלה מבוכה וחוסר אונים?
"אבל את המוזה!"
"כן, בטח. אבל האם ניסית אי פעם לחיות ממשכורת של מוזה? זה בלתי אפשרי. אני צריכה יותר מעבודה אחת." אני מוציא כמה ניירות טישו מהקופסא שעל השולחן ונותן לה. היא מביטה בי עם חוסר הבנה. אני מצביע על עיניה. עדיין לא לגמרי מבינה, היא מעבירה את הנייר על עיניה ואז מביטה בו - הנייר רטוב. היא מנגבת את עיניה ומקנחת את אפה.

ואז פתאום, בשלווה גמורה היא ממשיכה: "אין דרך אחרת, אלא לעבוד בשניים או שלושה מקומות עבודה."
"כן? באילו עוד עבודות את מתעסקת?"
"ביקורת כתיבה, למשל." חיוך עקום מזגזג דרך פניה אך מיד עף משם במבוכה.
"חכי! את לועגת לי."
"לא, באמת. אני עובדת בעיקר כמבקרת ספרותית." לחיוך של המוזה יש גוון של מבוכה, מה שמקלקל אותו במקצת.
"איפה עבדת בזמן האחרון?"
"בעיתון "כתיבה יוצרת" המקומי."
"הממם ..." אני משתעל חזק ועיניה מתרחבות.
"מה קרה?"
"האם זו היית את, שביקורת את הסיפור שלי כל כך "עמוק", שאשתי התגרשה ממני?"
"מה, באמת? אישה חכמה ... עצור! תפסיק לחנוק אותי! אני רק עשיתי את העבודה שלי!"
"ועכשיו את באה אלי בתור מוזה?" אני מרגיש את עצמי כהר געש רגע לפני ההתפרצות, אבל התשובה שלה מקררת אותי.
"כן."
"למה?"
היא שומעת את השאלה הכעוסה שלי ובמהירות עונה, "אני מבטיחה כי אם תשתמש בעזרה שלי, המבקרים לא יוכלו לומר משהו רע על הכתיבה שלך."
"אז זו הדרך שמוזות פועלות!"
"כן." החיוך הגלוי שלה מרגיע אותי ואני מרגישה שגם אני רוצה לחייך. "אנחנו כותבות את הסיפור ואנשים משכתבים אותו."

"אז, האם אני בכלל סופר?" שוב היא מדברת בשפה זרה. האם אני באמת מבין אותה?
"כן, כמובן. אתה כותב את הסיפור."
"אני משכתב!" אני באמת שונא את המילה הזו, אבל אני מרגיש צורך שישכנעו אותי שאני טועה.
"ובכן, אין מילה כזו "משכתב", אז אתה הכותב."
"חכי רגע, האם את מתכוונת שכל סופר, בלי יוצא מן הכלל, הוא רק משכתב?"
"טוב, פחות או יותר. אינני מבינה ממה אתה מתרגש בכלל."
"חכי רגע, את צוחקת עלי?"
"לא! אני אף פעם לא עושה דברים כאלה. אני אף פעם לא צוחקת."

אני מרגיש כאילו אני רוכב על אופניים כאשר מישהו הכניס מקל בתוך הגלגלים. עצור! אני מבולבל. כרגע אני מגיע למסכנה שאני לא מבין כלום.

"עכשיו איבדת אותי לגמרי. האם את יכולה לחזור ליסודות של מוּזִיות?" או שזה מוּזַהוּת, או אלי מוּזַהאיזם או שאיך קוראים למדע הזה על המוזות? הראש שלי מרגיש כמו כדור שלג עם מחשבות מבולבלות העושות את הכדור יותר ויותר גדול. זיעה מדגדגת את מצחי.

"כן. היסודות – ובכן, המוזות נולדו יומיים לפני האנשים."
"מדוע יומיים?"
"זה הזמן שלקח לנו להמציא את האנושות."
"אז, זה היה הרעיון שלכם?" קשה מאוד להאמין לדבר כזה, אבל עוד לפני ששמעתי את התשובה, האמנתי בו.
"כן."
"האם אתם המצאתם את שניהם, גם גבר וגם אישה?"
"כן."
"בסדר. עכשיו אני יודע שהמוזות יכולות לטעות גם כן. אבל תמשיכי."

המוזה מסתכלת עלי בצורה מוזרה, כנראה שלא הבינה את הבדיחה. "ובכן, אחרי שהאנושות החלה להתבגר, היינו מגיעות עם רעיונות שונים ומחדירות אותם לראשים של האנשים."
"רעיונות?"
"כן, אתה יודע, כמו השימוש באלה במקום אבן או במקום ללכת אל האגם, להביא מים בצינורות ולעשות מקלחת בבית."

קפצתי. אולי אני לא יודע יותר מדי על היסטוריה העתיקה מאוד, אבל משהו לא מצלצל בסדר כאן, "מה זאת אומרת להתקלח בבית? לא היו שני ההמצאות הללו – שימוש באלה ומקלחת – אלפי שנים אחת מהשניה?"
"אהה, אתה מתכוון לפעם השנייה שנתנו את הרעיון הזה של המקלחת."
"הפעם השנייה?"
"כמובן, איך אחרת חשבת שהמקלחת הומצאה? מה, אתה מאמין שאנשים היו מסוגלים להמציא דבר כל כך טוב?"
אני מרגיש שאני מפסיד בויכוח הזה, אבל אני עדיין לא מוכן להיכנע, "טוב, אולי, אבל בפעם הראשונה, כאשר זה היה יחד עם האלה –– מה קרה אז שהרעיון של המקלחת מת?"
"גברים".

האם הכיסא שלי מתחיל לזוז כי הוא בלתי יציב או שזה בגללי, כי אינני יכול להשאר רגוע בהשמע מילה זו?

"מה?"
"מה, מה - גברים. כלומר, גברים קרו למקלחת. הם לא אהבו את העובדה שנשים העלו את הרעיון הזה. גברים חשבו שזה רע שלנשים יהיו רעיונות. הם לא רצו שלנשים יהיה משהו בכלל, אם להגיד את כל האמת. והגברים אמרו שלכולם היה ריח מוזר מאוד אחרי המקלחת, לא כזה שהם רגילים אליו מילדות. לכן הם הרביצו לכולן –– את המקלחת הם שברו ומן הנשים הם הוציאו כל החשק להמציא עוד רעיונות."

"הממם. אבל רגע!" אני מרגיש בקצה לשוני את הטעם המתקתק של גילוי עסיסי – הנה, סוד שמור מתפשט כרגע לפניי – "מאיפה הגברים קיבלו את הרעיון להרביץ לנשים?"
"לא מאיתנו. אני נשבעת."

זה כל כך מאכזב -– הסוד מתחיל להתלבש בחזרה וכשמסיים, רץ להתחבא בצללים. ובכן, לא תמיד ניתן לקבל דברים כפי שרוצים, אבוי.

"אז, מה הלאה?" קצת מאוכזב, אני עדיין מעוניין לשמוע מה קרה עוד.
"בהמשך נתנו לאנשים רעיון להשתמש בזיתים."
"בזיתים?" אני מצביע על צלחת עם קצת מלפפונים חמוצים וזיתים שחורות שנשארו בצלחת על השולחן מארוחת הצהריים שלי.
"כן, זיתים."
"מה אפשר לעשות עם הזיתים?" אני לוקח אחד ונושך אותו. הוא מקולקל, וטעמו מר-מאוס, לכן יוצא לי פרצוף נגעל.
"זה בדיוק מה שהרגשנו – הבאנו זיתים לאנשים אבל הם לא מצאו שום דבר מועיל לעשות איתם, חוץ מלזרוק אחד על השני. אז, היינו צריכים להראות להם כמה דברים ניתן לעשות עם זיתים. אבל הכי חשוב, הראינו כי ניתן לשרוף שמן זית בכדי להאיר את הבית."
"וזה טוב בשביל מה?"

"אתה אדם שחי כל חייו עם חשמל –– כמובן שגם את הרעיון הזה אנחנו הצענו לאנשים. בכל מקרה, מה קורה כאשר אין חשמל בערב?"
"אני מדליק נרות."
"ואם לא היו נרות, כמו במקרה שהם טרם הומצאו?"
"הו! אז אפשר להשתמש בשמן זית. אני מבין. כמה פיקח. עם זאת, בשביל מה אנשים צריכים אור בלי שיש להם עיתונים או טלוויזיה, או אפילו ספרים? וזאת בלי להזכיר את האינטרנט."
"אז זהו זה. קודם כל, חייבים לתת לאנשים את האור, ואז יש להם יותר זמן –הם לא חייבים ללכת לישון עם רדת החשיכה – והם מתחילים לחפש איך למלא את הזמן הנוסף עם התוכן. הם מתחילים לדבר ומהר מאוד הם מגיעים לרעיון של סיפורים."
"וכך הם כותבים ספרים?"
"למרבה הצער לא, לא כל כך מהר. ראשית, חייבים להחדיר את רעיון האותיות דרך המעוז שלהם."
"איזה מעוז?" למה היא מתכוונת, מה הקשר בין אותיות למעוז? חבל שלא למדתי היסטוריה טוב יותר, כך שעכשיו הייתי מבין אותה יותר מהר.
"אני מתכוונת שהיה צריך לחדור לראש הטיפש והעיקש שלהם."
"אה." אני תופס את עצמי עונה את התשובה המטופשת הזו ומסתכל על המוזה כדי להיות בטוח שהיא לא חושבת שעל כתפיי גם נמצא מבצר בלתי חדיר, אבל היא לא שמה לב לשום דבר חריג.

"ואחרי כן, צריך להביא לאנשים את הרעיון של הכתיבה. ורק אחר כך ניתן לעבוד איתם על הקריאה."
"אני מבין – קודם אנשים לומדים לכתוב, ואז לקרוא. אבל מדוע בסדר הזה?"
"כתיבה – זה קל. אתה כותב מה שאתה רוצה. הבעיה עם הקריאה – בעיה להבין מה הסופר התכוון."

וואו, זה עמוק או מה? לפחות זה עמוק מדי בשבילי.

"איבדת אותי לגמרי. עד שתמצאי אותי מחדש, אני רוצה לשאול אותך משהו, שמנקר בראשי זה זמן מה – אמרת שאת לא צוחקת. אבל אז איך אנשים כותבים סיפורים מצחיקים?"
"אני לא יודעת."
"מה? את הרי אמרת שאנשים משכתבים את מה שאת כותבת, אבל כעת את אומרת לי שאת לא יודעת איך אנשים כותבים הומור?"
"אתה מבין, אני המוזה האחרונה בעולם. עם זאת, היו הרבה מוזות עד לא מזמן. הן ידעו הרבה יותר ממני. הן לימדו את האנשים כל מה שהן ידעו. המוזות הללו לימדו גם איך לכתוב סיפורים מצחיקים."
"מה קרה לכל המוזות האלו?"
"האינטרנט".

כמובן, בכל אשם האינטרנט –  הילד שלך לומד מילים רעות, אתה תופס את אשתך בוגדת בך עם מישהו מצ'אט, הבוס שלך מוצא מיילים שלך בהם אתה צוחק עליו – בכל הדברים האלו, האינטרנט הוא האשם האמיתי. איזו נוחות תמימה... או שזו תמימות נוחה?

"את מתכוונת שלמוזות קרה האינטרנט?"
"כן. בדיוק."
"תסבירי בבקשה."
"אתה מבין, עם האינטרנט, יותר ויותר אנשים החלו לכתוב. זה גרם לעומס רב על המוזות. רק תחשוב, במקום לשרת עשרים וחמישה מיליון סופרים, אמנים, מוסיקאים, ומדענים, הביקוש עלה ועלה ומזמן חצה קו של מיליארד. היום, כולם 'יודעים' איך לכתוב, אבל בכל זאת לא יודעים על מה לכתוב. אז המוזות מתו מתשישות בזו אחר זו. "
"חכי. אז איך אנשים ממשיכים לכתוב?"
"יש הרבה פסאודו-מוזות, שנקראות גורו של כתיבה – הן מלמדות את כולם מה לעשות."
"מה לעשות?"
"כן - אתה לוקח טקסט ישן, משנה אותו קצת, ומוכר בתור שלך."
"אבל ... אבל ..."
"כן, הם קוראים לתהליך זה מִחזור. היום ישנם סופרים מעטים מאוד שבאמת צריכים מוזה – אותי. האחרים פשוט ממחזרים את הכתיבה של אחרים, שהיא בעצמה ממוחזרת עוד לפני כן. תקופת המִחזור. עכשיו אני מרגישה שלא צריכים אותי, אז אולי אני אפסיק להיות מוזה. אולי גם אני אתחיל למחזר."

אני מרגיש שהרגליים שלי מסתובבות החוצה והקיבה רועדת. או אולי זה הרגליים שלי שרועדות וקיבתי מנסה לעלות ולקפוץ דרך הגרון שלי? לא ממש אכפת לי מה בדיוק קורה לי, אני רק יודע שזה רע. רע מאוד.

"לא! אני צריך אותך! בבקשה תהיי המוזה שלי. אני מבטיח להקשיב לך תמיד. אני מבטיח לא לשכתב רעיונות של אחרים, אלא רק שלך!"

היא לא ממהרת עם התשובה, מביטה בי, מתקרבת אל מסך המחשב, קוראת את מה שכתבתי שם. חיוך עדין פותח סדק ורדרד בין שפתיה, ואחרי שהיא רואה חיוך-מראה על פניי, היא מהנהנת בהסכמה.