בקר שלו במלון הצופה אל הכינרת. יצאתי מן הבריכה, לאחר שסיימתי את "מנת" השחייה היומית שלי והתיישבתי בצלו של אחד העצים הסוכך על הרחבה המרוצפת. יצרני הרעש (קרי הילדים וצוות הבידור והמוזיקה של המלון) עדיין ישנים בחדריהם והרעש היחיד נשמע מצינור המים של המציל השוטף ביסודיות את הרחבה.
דקות אחדות לאחר ששקעתי בקריאת העיתון, נשמעה המנגינה המוכרת מתוך התיק שלי. פתחתי את הנייד. זו הייתה גיסתי. לאחר כמה משפטי נימוס מקובלים, אמרה לי: "שמעון נפטר. ההלוויה מחר באחת עשרה בבית הקברות שבחיפה".
שמעון היה קרוב משפחה של בעלי. אם לדייק יותר, בן דוד של חמותי. הכרתי אותו שנים רבות, אם כי ההכרות הייתה שטחית. ידענו שחלה בסרטן לפני כשנתיים, אולם לא היינו מודעים לעובדה שבחודש האחרון היה כבר מצבו סופני.
בעלי יצא גם הוא מן הבריכה ונאלצתי לבשר לו את הבשורה המרה. עיניו מלאו דמעות. שמעון היה לו כעין אח בכור. בימים שגר בבית הוריו, היה שמעון מבקר אותם רבות והאופניים האדומים שקנה לו לבר-המצווה היו שם דבר במושבה של אז.
כמובן שהחלטנו לנסוע להלוויה וכל שיחותינו באותו יום התרכזו בשמעון ובמשפחתו.
שמעון נולד בכפר קטן בהרי הקרפטים, בן חמישי במשפחה יהודית אדוקה. הילדות בכפר הייתה מאושרת, אך היא נקטעה באכזריות עם תחילת המלחמה הנוראה. שמעון ובני משפחתו נשלחו לאושויץ. בתושייה רגעית קפץ הילד שמעון מתור אחד למשנהו וכך הצליח לחמוק מהטבעת המספר הכחול על זרועו.
ההורים נספו במחנה ההשמדה ואילו חמשת הילדים שרדו. בן חמש עשרה היה שמעון בתום המלחמה. אחיו הפליגו לארצות הברית אולם לא הצליחו לשכנעו להצטרף אליהם. הוא שוטט חודשים אחדים באירופה ההרוסה ואחר כך הצטרף לאניית מעפילים לפלשתינה. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ושמעון, יחד עם יתר המעפילים, נשלח לקפריסין. בסיום המנדט הבריטי שוחרר מן המחנה בקפריסין ועלה ארצה. הוא התחיל ללמוד בישיבה בבני ברק.
קרובי משפחתו היחידים בארץ היו דודה אחת בחיפה ושתי בנות-דוד באחת ממושבות הדרום. אצל הקרובים הללו בילה בשבתות ובחגים שבהם שוחרר מן הישיבה. לאחר שנתיים עזב את הישיבה והתגייס לחיל הים. אחרי השירות הצבאי ניסה, בכל זאת, את מזלו בארצות הברית. ארבע שנים שהה שם, מחליף עבודות רבות. בסופן החליט שישראל היא ביתו ושב ארצה. הוא למד מקצוע הקשור בימאות וקבע את משכנו בחיפה. בהמשך הכיר, במגרש הטניס, את מי שעתידה הייתה להיות אשתו. כעבור מספר חודשי חברות הם נישאו ותוך שנים אחדות נולדו להם בן ושתי בנות.
אני הכרתי אותם לאחר שנשאתי. הם נהגו לבוא פעמים אחדות בשנה לבקר את חמי וחמותי במכוניתם האמריקאית הגדולה והארוכה. בעיקר הקפידו לבוא בסוכות ולאכול יחד עם כל המשפחה בסוכה המסורתית שבחצר. מצבם הכלכלי היה טוב והם חיו ברווחה.
ברבות השנים, כאשר הילדים בגרו וכבר לא הצטרפו אליהם, התמעטו ביקוריהם. עדיין הקפידו לבוא לכל השמחות, ולהבדיל ללוויות, על אף שהיה עליהם לנסוע נסיעות ארוכות לשם כך.
הפעם האחרונה שראינו אותו הייתה בקיץ שעבר, באחת החתונות. הוא נראה טוב ולולא ידענו על מחלתו, לא היינו חושדים בכך. עקב עיסוקי וטרדות היום-יום, לא התקשרנו לשאול לשלומו. מדי פעם שמענו דיווח מאחד הקרובים ולבושתנו – הסתפקנו בכך.
בהלוויה נשאו הספדים אחדים. המספידים, חבריו של הנפטר, הרבו לספר על פעילותו הענפה בארגון בני-ברית, על העזרה שהעניק לאנשים רבים ועל פעילותו הספורטיבית במועדון המקומי. אחד המספידים ציטט פסוק האומר: "אשרי האדם השמח ביום אחרון יותר מאשר ביום הראשון". הוא מיהר לפרש את הפסוק התמוה ואמר: "ביום אחרון האדם רואה את כל מעשיו ואם עשה מעשים טובים – אשריו".
פסוק זה עורר בי מחשבות רבות על מהות החיים ותכליתם. עוד למדתי מדברי המספידים שאותם אנשים שעברו את השואה, עשו כמיטב יכולתם לעזור לאחרים, לאחר שהתבססו כלכלית. מכוות האש הנוראה הותירה בהם שאיפה להביא אור וטוב לבני עמם.
בשובי מן ההלוויה נתעוררה בי תחושת החמצה על שלא היטבתי להכיר את שמעון ואת מעשיו. תחושה זו גברה עוד יותר כאשר ערכנו ביקור של ניחום אבלים. הסיפורים ששמענו שם והשיחות עם בנותיו, אשר כל אחת מהן התגלתה כאישיות מעניינת וסימפטית, היו מאלפים.
את הנעשה אין להשיב אולם ניתן ללמוד ממנו לגבי העתיד. הבטחתי לעצמי להשקיע יותר בקשרים עם המשפחה המורחבת. אם אעמוד בהבטחה – ימים יגידו!
