כל החיים מלווה אותך חלום להיות סופר. תמיד קינון בך רצון עז להביע את עצמך, יש לך להגיד כה הרבה על החיים. ובכל זאת לא עשית זאת עד כה - תמיד אייתה לכך סיבה. אבל היום באה ההבנה כי הגיע הזמן, ואתה מחליט להתחיל לכתוב מיד. אתה רק צריך להכין את כל הדרוש ותוכל לכתוב.
3000 לפני הספירה.
אתה קורא לעבדיך, ומצווה להם להביא לוח-אבן גדול.
שלושה ימים לאחר מכן, הם מביאים ומניחים אותו על יד החדר שלך. אתה בוחן את האבן והצבע שלה לא מוצא חן בעינייך. עם אצבע אתה מורה לעבדים להחליף את הלוח...
שבוע אחרי כן, אתה מגיע למסקנה כי את הלוח-אבן השני אתה הכי אוהב, והעבדים זורקים את השבע הנותרים. למחרת אתה מבין שבעצם אהבת את האבן הרביעית.
שלושה ימים לאחר מכן העבדים מביאים אבן כמו הרביעית, אבל אתה מראה להם שהאבן הזו שונה, לפחות במקום אחד.
כעבור יומיים, כאשר אתה מגיע למסקנה כי האבן הראשונה הכי מתאימה בעיניך, מביאים אותה אלייך.
בבוקר, אתה מסתכל על הלוח, מרגיש עייף מכדי להחליט סופית, ולכן מסכים להישאר עם האבן הזאת. לו רק שיערת שלכתוב זה כל כך קשה, בטח לא היית מתחיל.
אתה מסתכל עוד פעם על הלוח ומבין, שאף אחד לא חשב, כמובן, להביא סתת לאבן, כך שאתה חייב לעשות הכל לבד – אתה שולח עבד לקרא לעובד אבן מיומן. אחרי מחשבה קצרה, אתה שולח להביא עוד שניים, ליתר בטחון.
כעת הכל מוכן. עם זאת, אתה עייף מדי, ודוחה את ההתחלה למחר.
~*~
הגיע הזמן, אבל על מה כדאי לכתוב?תשובה לשאלה זו פשוטה מאוד – ברור ללא צל של ספק, על האיש החשוב ביותר בשביל הדורות הבאים - עלייך. לאחר מחשבה עמוקה זו, בריכת הרעיונות שלך מתייבשת ואתה שולח להביא משורר כדי שהוא יביע את הכל בשיר.
הוא מתחיל במילים: "הו המפואר שבמפוארים..."
ואזמל של הסתת מתחיל לעבוד. אחרי שלושת רבעי שעה, המשורר ממשיך, "היקר לכולם... "
"רגע!" אתה מרים אצבע, "מה זה? אני לא אוהב את השיר הזה! תביאו אלי משורר אחר."
"ומה עלינו לעשות עם המשורר הזה?"
"מה שאתם תמיד עושים עם דברים חסרי תועלת."
~*~
לוח-האבן החדש שונה מעט מן הקודם, אבל אתה במלכותיות מסכים לוותר לעבדים שלך על הטעות שלהם. המשורר החדש רוצה לקרוא את הטקסט, אבל אתה פשוט מניף את ידו לעברו, ""אתה המשורר. אתה צריך לדעת מה לכתוב."
"זה סיפור על אלוהים על פני האדמה... "
המשורר חצי אומר, חצי שואל את הסכמתך.
אי הוודאות שלו מתורגמת על ידי האזמלים ל-"?". כאשר העבדים נשלחים להביא עוד אבן בכדי לשכתב בלי סימן שאלה, אתה הולך לישון.
~*~
שבועיים לאחר מכן, אתה בא לבדוק את ההתקדמות ורואה אותם עובדים על לוח-אבן חדש.
"מה קרה?"
"פסיק אחד לא היה במקום."
אין לך סבלנות לחכות לסוף הסיפור, ואתה נותן פקודה לכבוש שתיים או שלוש מדינות כדי שלא יהיה לך משועמם בינתיים.
~*~
אתה מאוד אוהב את הסיפור – המשורר קורא אותו בעצמו, כי אתה לא מבין את כתב יד של סתת-אבן – לכן אתה מצווה לשים אותו מעל הכניסה לחדר שלך.
היות ולא מספיק מקום בשביל זה, הורסים את החדר שלך ובונים אותו מחדש גבוה יותר. שלוש פעמים גבוה יותר.
וכשאתה נכנס לתוכו שלושה חודשים לאחר מכן, אתה גאה מאוד בסיפור שלך.
כמה טוב הוא כתוב!
1000 לפני הספירה.
אתה קורא לעבדים שלך ומורה להם להביא את פפירוס ועט מקנה-סוף.
בזמן שאתה מחכה להם, אתה חושב על מה שתכתוב. אבל התשובה לזה פשוטה מאוד – אתה תספר על אותם הדברים שסיפר אביך, ואביו לפניו, וסבא שלו - על הניצחונות שלך. מה יכול להיות מעורר יותר השראה מאשר קורות של החיים שלך!
אתה מתחיל את הסיפור שלך.
מלומד-דת מתישב ליד השולחן ורושם את מוצא פיך מילה במילה.
אחרי כמה זמן אתה מרגיש עייף ומורה לכותב ההיסטוריה שלך להמשיך בעצמו.
שנתיים יותר מאוחר הוא קורא לך את כל הסיפור ואתה מסכים כי כל זה באמת היה יכול לקרות.
זה באמת סיפור טוב.
1000 לספירה.
אתה קורא למשרתים ומורה להם להביא את כל מה שאתה צריך כדי לכתוב.
הם מביאים לך כמה ניירות קלף שהוכן לפני כמה ימים. דרך הדלת אתה רואה אחד המשרתים רודף אחרי אווז. בסופו של דבר, הוא תופס אותו ותולש כמה נוצות מזנבו.
ובכן, הכל מוכן ולבלר מביט בך מבלי לגרוע עין, מוכן לרשום כל צליל שתוציא.
אתה מחליט בקלות על מה יהיה הספר שלך – אתה תכתוב ספר דת.
והנוצה בידו של לבלר מתחילה להתעופף מעל הקלף.
1800 לספירה.
אתה מצלצל בפעמון, משרתך נכנס לחדר.
"אלברט, הנה כסף לנייר, נוצות ודיו. לך לחנות בסוף הרחוב ותקנה הכל. מהר, אני מרגיש שהמילים מתחילות לקפוץ החוצה.
בינתיים, אתה חושב על מה לכתוב - רומן, כמובן. אין שום דבר אחר ששווה לכתוב.
אבל איזה סוף לתת לו - טרגי, או טראגי מאוד?
~*~
כאשר כל החומרים לכתיבה נמצאים על השולחן, אתה לוקח בקבוק יין אדום ומתחיל לכתוב...
בערב אתה הולך לתיאטרון עם ויקטוריה. והלילה אתה מסיים עם אנה, ללמוד את האנטומיה הנשית ממקור ראשון.
שתי הנשים מביאות לך השראה, ובבוקר אתה ממשיך לכתוב.
כעבור שנה אתה מסיים לכתוב את הספר ומפרסם אותו.
הוא מאוד פופולרי.
כל כך פופולרי, שאחרי כמה ימים אתה משתתף בדו-קרב עם בעלה של אנה, כי הוא משוכנע שאתה מכיר את אשתו בצורה אינטימית מדי.
אחרי עוד שלושה ספרים ושבע דו-קרבים, אחד מהם – הבעלים – הורג אותך בהצלחה.
רגע לפני שממל נעלמת הטיפה האחרונה של החיים, אתה מבין שאתה סופר אמיתי אם גמרת את החיים שלך בצורה כל כך רומנטית.
1950.
אתה צועק לאשתך, "מריה, תביאי לי נייר, בבקשה."
ואחרי זה, אתה שוקע בעולמו של בלש פרטי חכם במיוחד, שאומנם עושה המון טעויות, אך בסופו של דבר מוצא פתרון – תמיד, ללא יוצא מן הכלל.
מכונת הכתיבה משמיעה את צליל של ריקוד הנקישות עמוק אל תוך הלילה, וכעבור יומיים, אתה לוקח את הספר המאה עשרים ושבע שלך לעורך.
אתה סופר גדול. אבל אף אחד לא אומר לך "היי" ברחוב כי אתה לא משתמש בשם שלך. אתה לא יכול להרשות את זה - השם האמיתי שלך כל כך לא מעניין.
אבל כולם מכירים את שמו של ג'ון – הגיבור של הספרים שלך. כולם אוהבים אותו. הוא כל כך אמיץ ומיד הולך לו נהדר עם נשים.
היית רוצה להיות כמוהו.
2010.
אתה פותח את המחשב ומסתכל על המסך.
מוסיקה מאוד לא רגועה פורצת מהרמקולים שכל כך מאושרים לצווח במלוא עוצמתם, וספל הקפה שלך רוטט על המקלדת.
אתה מתחיל לאט-לאט, עם אצבע אחת, להיכנס מילים:
"היום ישנתי עד 08:37. אז אכלתי ארוחת בוקר. אכלתי לחם ושתיתי כוס של מיץ תפוזים. אה, כן. מרחתי חמאה על הלחם שלי..."
בהדרגה את מתחיל ללחוץ על המקשים מהר יותר ויותר. כשעתיים מאוחר יותר, אתה מסיים את דין וחשבון המדויק של היום החשוב מאוד שלך.
כעבור שעה אתה מפרסם את זה בעשרים וחמשה בלוגים, ומרוצה מעבודה הנאה שעשית, שותה עוד כוס קפה.
אתה סופר טוב מאוד - אתה מפרסם בבלוג מדי יום ביומו, ויש לך המון קוראים – בעיקר החברים שלך וכאלו שבטעות מגיעים לבלוג שלך ונשארים בו לכמה דקות. עם יכולות של הרשת, אתה יודע שלעולם לא יגיע זמן כאשר יאזלו עוברי אורח אקראיים, שבשקיקה נוגסים בכל מילה שאתה מפרסם.
אתה מוסיף עוד כמה באנרים באתר שלך ומתחיל לפטפט עם המחברים האחרים.
יום שלך עובר במהירות ובנועם. מה עוד שבערב בצ'אטים, בוודאי אומרים לך, כמו תמיד, כמה שאתה סופר טוב. לכן, בלי שיהיה לך צל של ספק, אתה מחליט שמחר תכתוב בדומה להיום – על היום החדש שלך. זה יהיה הפוסט ה-1254 שלך בנושא. למה להתווכח עם ההצלחה?
3010.
אתה פוקח את העיניים ושומע בראשך שלושה קולות שמברכים אותך.
אתה עונה להם ומתחיל לחשוב על המצאה היומית שלך – סיפור על איך כתבו בעבר.
לוקח לך זמן להסביר לאחרים מה זה לכתוב, ולמה היו זמנים שבהם אנשים היו זקוקים לזה. למה הם השתמשו בכתיבה במקום הדרך הכל כך נכונה ופשוטה להעביר דברים – במחשבה בלבד.
אתה ממשיך להסביר את הבנתך של הנושא מתוך ספר ישן שמצאת, אבל זה כל כך לא משכנע, שגם המחשבות שלך לא יכולות להסכים עם זה.
למה אנשים כתבו?
