קפואה

היא מתיישבת, ואני לידה. מאוהבת, רואים לה את זה בעיניים. היא מזמינה מהמלצר, ואני מזמין משהו קטן, המלצר מהנהן טיפה והולך. אנחנו שותקים. אף פעם לא היה לנו הרבה מה לדבר במסעדה. המלצר חוזר עם האוכל. הוא מגיש לה ארוחה מתוקתקת ומשקה דיאטתי. למרות שהיא רזה מידי, היא תמיד לוקחת דיאטתי. סכין ומזלג מתנפלים על הארוחה בנימוס, היא לא אוהבת שאני מסתכל עליה כשהיא אוכלת. אני צוחק טיפה, ואז היא צוחקת, בפה סגור, כדי לשמור על הנימוס - הרי אסור לאכול בפה פתוח. ואז, כשכבר לא יכולה להתפאק, מסתירה את השפתיים שלה עם כף היד. "די", היא אומרת לי, "תפסיק לצחוק". ואני מסתכל עליה ושותק.

מהרגע שאני אומר לעצמי שאני הולך לישון, עד לרגע שאני נרדם - צצים לי הסיפורים הכי טובים. אבל אני תמיד מתעצל לקום למחשב ולכתוב אותן. אני אומר שבטח בבוקר אני אזכור. בבוקר אני לא זוכר, בדרך כלל אני לא זוכר, ואם אני זוכר זה רק חלקים. אז כשצצים לי רעיונות לסיפורים בלילה, אני ישר מתעלם מהם, ועובר למחשבה אחרת. אני יודע שזה יהיה מיותר, וגם ככה אני כבר עייף.

היא מסתכלת על האוכל, הוא כבר כמעט גמור. מסמנת לי עם האצבע, שואלת אם אני רוצה. אני אומר לה שלא. היא משאירה את האוכל כמעט גמור, היא תמיד משאירה את זה כמעט גמור. "למה לא אכלת?" היא שואלת אותי, מסתכלת עלי ומרטיבה שפתיים עם הלשון. "אני לא רעב, אכלתי לא מזמן... אני לא רעב". היא מהנהנת. "אני לא מבינה למה אתה אוכל לפני שאנחנו קובעים לצאת", היא אומרת לי, "זו סבתא שלי, את יודעת, אם אני לא אוכל את מה שהיא מגישה לי היא תתעצבן. סבתא שלי, את יודעת.". היא צוחקת. קל להרגיע אותה. היא תמיד מראה סימנים של עצבנית בהתחלה ואחר-כך נרגעת. ואני מסתכל עליה ושותק.

אני כבר כמעט נרדם, מסלק את כל הרעיונות הטובים מהראש. אני כבר כמעט נרדם וצלצול טלפון מעיר אותי. אני עונה, היא בקו, מתחילה לדבר. אני מקשיב לה ושותק, מקשיב לה ושותק. אין איש שכשהוא מדבר בטלפון, הוא לא מתאר את השיחה שלו עם הידיים, לעצמו. זאת אומרת, הוא מדבר בטלפון ועושה תנועות עם הידיים, למרות שאף אחד לא רואה. אז אני לפעמים, כשאני מדבר בטלפון, אני מנסה לתאר את מי שאיתי בקו, אני מנסה לתאר את התנועות ידיים שלו, את הפרצופים שלו, ובכלל, איפה הוא יושב. ואני מנסה לתאר אותה, וקשה לי, היא כאילו יושבת שם, לא זזה, קפואה, רק השפתיים שלה מדברות. קפואה, כאילו נתונה רק לי, שייכת רק לי, יכולה להתחמם לחופשי רק כשאחזיק אותה, או כשאקרא לה לבוא.

אני מנתק בלילה טוב. מנסה להרדם. עכשיו התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש. אני מנסה לסלק אותה, ומצליח. עכשיו צצים לי הסיפורים. נו, טוב, אני ארדם עם הסיפורים. גם ככה בבוקר אני לא אזכור, גם ככה אני אזכור רק חלקים. גם ככה, גם ככה אני כבר עייף.