יום אחד בא אצלי הילד שלי, ניסימיקו הקטן, אמר לי
"אמא, ראיתי בטלויזיה בתוכנית קשר משפחתי, מה ממליצים ילדים יגדלו חיות מחמד, למה זה מפתח
להם את החוש אחריות". "לא מרשה כלב", אמרתי. אמר "לא כלב". אמרתי
"גם חתול לא". אמר "לא חתול" אמרתי "גם עכברים".
אמר "לא עכבר". בסוף הוציא
מהכיס שלו קופסת גפרורים, פתח אותה, הראה לי יש לו
בתוכה ג'וק בגודל של חצי אצבע בערך. אמר לי "אמא, תכירי, זה דוד, הוא יחיה אצלנו מעכשיו".
אמרתי לו "ניסימיקו, ניסימיקו, זה לא חית מחמד, זה ג'וק". אמר לי "אמא, תדברי בשקט
ואל תקראי לו בשמות גנאי, למה הוא ייעלב".
בגלל מה הוא היה ילד טוב כל השבוע הסכמתי לו לגדל את דוד. הוא היה מאכיל
אותו שאריות של אוכל, ומשחק איתו תופסת בכל הבית, ולוקח אותו לבתים של החברים שלו, ופעמיים ביום היה קושר
לו חוט לרגליים ויוצא איתו לטייל
בשכונה. גם כן לפעמים דוד היה יוצא לבד לטייל
בשכונה, אבל כמו ג'וק נאמן הוא תמיד
שב הביתה.
פעם אחת טיאטאתי את הבית, וגם את החריונים הקטנים
כמו גרגרי פרג, מה דוד היה משאיר במרפסת, ופתאום ראיתי כאילו מאחד החריונים מבצבץ משהו.
הרמתי אותו וראיתי שהוא קצת מתקלף, ומתחת לקליפה היה נייר מגולגל דק,דק,דק, וקטן קטן.
הרמתי את הנייר ופתחתי את הגלגולים, ומה אני רואה כתוב בנייר? "אסתר, אשתו של
אלברט מהירקות משתרללת עם אברם מהמכולת". הלכתי לחפש את דוד, מצאתי אותו במרפסת עושה
תרגילי כוח על המתח, מה הבן הגדול שלי בבר תלה שם. אמרתי לו "דוד, מאיפה הבאת את
הנייר הזה"? אבל דוד שתק, ורק עשה עוד סיבוב על המתח.
מאותו היום עקבתי אחרי החריונים של דוד. אחרי כמה ימים מה
הפירור של החריונים רק השאיר אותי עם קקה בידי, כמו יוסף אומר, נהיה שכר לעמלי ומצאתי עוד פיסת נייר
דקה דקה, כמעט שקופה. בפעם הזותי היה
כתוב עליה "אלברט מהירקות מרמה בשקילה".
לקחתי את דוד, מה הפעם מצאתי אותו בחדר של הילדות, מורח ליפסטיק, ירדתי איתו במדרגות של
הבנין שלנו לקומה שניה, אמרתי לו
"דוד, לך אצל אדית, ואל תחזור אם אין לך
תוצאות. שורה זו משמידה את עצמה". דוד זחל מתחת לדלת של אדית, האשה של הועד בית עם
העיניים הרטובות והשדיים הכבדים, כמו בלקון לים התיכון, מה תמיד היתה עושה עיניים לגבר
שלי.
אחרי שעה חזר. ישבתי לידו,
ליטפתי לו הראש, אמרתי לו "תלחץ, תלחץ, אל
תפחד", עד בסוף, אחרי איזה שעתיים, נהיה לו קקי. בדקתי מהר מהר את החריונים ומצאתי פתק
"אדית גם כן התחילה לכתוב שירים, בשביל מה להתחרות איתך על הגבר שלך".
בזמן מה אני הסתכלתי על הפתק וחשבתי איך להביא אותה לאדית
בהפוכה, בקדמית, בצידית ובאחורית, פתאום שמעתי רעש מבחוץ.
הסתכלתי דרך החלון ומה אני רואה? אוטו של המחלקת
תברואה של המועצה שלנו מסתובב ברחוב, והנהג מכריז ברמקול "מבצע ביעור חרקים, מזיקים וג'וקים מן
הבתים. כל התושבים מתבקשים לצאת מבתיהם ולהתכנס במרכז המסחרי". ישר הבנתי זה מזימה נגד
דוד, ג'וק הריגול האמפיבי שלי, למה במועצה שלנו אף פעם לא עשו דברים כאלה לפני זה.
מהר מהר עשיתי קוקו בננה ודחפתי את דוד בתוך מקלעת
השיער שלי. "אתה חייב לשתוק עכשיו דוד, וגם לא לזוז, אני צריכה להבריח אותך מכאן". ככה
יצאתי מהבית. בדרך הצצתי לתוך האוטו של המחלקת תברואה, ראיתי שמה מונח קלסר מה כתוב עליו
"סודי". הלכתי להתכנס במרכז המסחרי וכל הדרך דוד ניקר לי בראש. חשבתי מה אני צריכה
לעשות, למה מצד אחד התרגלתי אל דוד, וגם אהבתי אותו, וגם הוא כבר היה בן ברית שלי,
מצד שני, סודי וזה, ישר הבנתי זה סודות ממלכתיים, ומה אני יפגע בבטחון המדינה?
מתי חזרנו הביתה, אני ודוד, כל הכניסה של הבית היתה
מלאה גופות של ג'וקים, והעובדים של מחלקת התברואה בודקים ג'וק ג'וק. העברתי מהר את היד על הקוקו
בננה שלי בתנועת ליטוף, בשביל מה היד שלי תסתיר מדוד את המראות, אבל לפי איך שהוא
התכנס ישר לתוך תנועת היד שלי, כמו אחד שמחפש ליטוף ניחום, הבנתי שהוא יודע מה קרה.
מתי הילדים באו הביתה מהבית ספר שלהם ביקשתי מהם לשמור על שקט מכובד, בשביל מה
דוד יוכל להתרכז באבלו. בערב, מתי הגבר שלי בא הביתה אמרתי לו אנחנו יש לנו שיחה
רצינית. מתי הוא שמע את זה הוא ישר אמר "לא נגעתי באדית. נשבע לך", ואני
אמרתי לו "היום לא אדית, ולא סימה מהגלנטריה, ולא רויטל מהמספרה. היום אני צריכה את העצה שלך
בשביל משהו". ככה סיפרתי לו את כל הסיפור על דוד. מתי סיימתי לספר לו אמר לי
" צריך למסור אותו לשלטונות". אמרתי לו "ברור לך הם יטלטלו אותו בשביל שיספר
להם מי עזר לו לברוח, ומי השותפים שלו, וגם בסוף יחסלו אותו". אמר לי "שושנה,
לא משחקים עם בטחון המדינה, וגם כן אם יתפסו שאנחנו נתנו לו מחסה הם יכולים לעשות לנו צרות,
וגם כן אולי נעשה כמה ג'ובות מלהחזיר אותו, בטח אלה ישלמו לנו בשבילו ככה, שנחזיר
את כל המשכנתא וגם יישאר לנו עודף" ומתי הוא אמר את זה העיניים שלו התאמצו
מרוב חישבונים מה הוא עשה על הכסף שנרוויח. שמעתי אותו, אמרתי לו "בסדר, אני יחשוב
על זה". אמר "שושנה, אין לחשוב, את מחזירה וזהו". אמרתי לו "טוב, הבנתי".
ככה הלכנו לישון וכל הלילה לא הצלחתי להרדם מרוב מחשבות,
בסוף קמתי הלכתי למרפסת, הערתי את
דוד, ואמרתי לו "דוד, יש לי בעיה מוסרית"
והסברתי לו את כל הענין. בגלל מה דוד לא יכול לדבר, הייתי צריכה לחכות איזה שעה עד מתי
בא לו קקי בשביל לקבל את תגובתו
המוסמכת. ככה אחרי שעה הוא חריין ומתי בדקתי את הפתק
היה כתוב שם "אוי, לא". אמרתי לו "דוד, ככה אנחנו לא יכולים להתקדם.
אתה צריך להתרכז ולהיות עניני, אחרת השיחה הזו תימשך לנצח". בפעם הזו חיכיתי שעתיים
עד בא לו החריון הבא. מהר מהר פישפשתי
ומצאתי את הפתק "מי שמתעסק בקקה, צריך לקחת
בחשבון את האפשרות שהוא יגמור בביוב".
שאלתי אותו "זו הגות פילוסופית או הצעתך לפתרון
הבעיה"? אבל דוד לא ענה לי, ורק
המחושים שלו רטטו בעצבנות.
לקחתי אותו לבית שימוש, ליטפתי את הכנפיים שלו, נישקתי אותו, אחר כך
הכנסתי אותו לתוך האסלה, אמרתי לו "כל הביובים זורמים אל הים, שוט דוד, חתוך את המים,
שוט לאן שבא לך". פתאומית שמעתי את הקול של הגבר שלי, מה בא בשקט בשקט ונעמד מאחרי,
"שושנה, אם את רוצה שהוא ישוט - שוט, דונט טוק". אמרתי לו "אתה מבין מה
זה אומר". אמר לי "מבין" ונטל את היד שלי וביחד הורדנו את המים,
ואז הוא חיבק אותי, ובכינו.
וזה מה אני יש לי להגיד על אהבה.
