אתה מתיישב על החלון, עם הרגליים לכיוון בחוץ. אנשים כבר התרגלו לזה, פעם הם היו חושבים שאתה רוצה להתאבד. איך העולם נהיה אובדני יותר מפעם לפעם, אתה אומר לעצמך. ואז חושב, היום זה יום ההולדת החמישים שלך, אתה חושב שוב, פעם יום הולדת היה מרכיב יותר חשוב בחיים שלך, וכשאתה נהיה זקן, יום השואה ויום הזכרון תופס נפח יותר משמעותי בשבילך, ביום ההולדת שלך אתה נותן לעצמך קצת לשמוח, ואז נזכר באחרים. לפעמים נהיה לך לא נעים לשמוח, כי עכשיו, שלושים ושתיים שנים אחרי המלחמה ההיא, שכמעט מחקה את כולנו, אתה זוכר את עצמך שמאלני, בורח מהארץ, מתחבא, ואז חוזר ארבע שנים אחרי המלחמה בגלל הגעגועים. זה לא היה חלוצים, כי עכשיו הכל יותר מתקדם. אתה לפעמים צוחק על זה, כשאתה יושב על החלון, איך רציתם לקרוא לעצמכם חלוצים אבל לא יכולתם כי עשיתם הכל עם טרקטורים ומכשירים אחרים.
ואז אתה מתבייש. כי ילד בן 16 כותב עליך, יודע הכל עליך, או חושב שהוא יודע הכל עליך. איך אתה מרשה לעצמך? אתה שואל את עצמך. ואז מתייאש. בגיל חמישים, קמטים על הפנים, זה עוד מוטיב שהוא רק למד בשיעור ספרות האחרון. או שאולי לא, אתה לא יודע אם הילד הזה תלמיד טוב, גם אתה לא היית תלמיד טוב. אבל בעצם אתה חושב, אתה חושב, "נו, טוב", אתה אומר לעצמך, וממשיך לחשוב. גם ככה כלום לא יצא לך מהחיים האלה. למרות שאתה ממקימי ארץ ישראל, אתה מרגיש שרק כמה עצים שייכים לך. כשדיברת על זה עם מישהו, הוא אמר שגם זה משהו, אתה שונא שאומרים לך - "גם זה משהו". כי בשבילך זה בחיים לא משהו.
שמאלני ופחדן, אתה זוכר איך הסתכלו עליך כשעלית בחזרה לארץ, אבל קיבלו אותך כי היו צריכים אותך, אתה איש חזק, יכולת להרים דברים. שתקת כשאמרו לך להרים דברים שנראה שהם שוקלים טון, ידעת שאין לך מילה כאן. בלילה גנבת כמה זרעי אקליפטוס, קיוות שהם יצמחו. אחר כך בנית את הבית שלך מול הזרעים, עכשיו קיוות יותר שהם יצמחו. בגיל חמישים אתה רווק, עדיין רוצה לספר לאיזו אישה את הסיפור שלך. ועכשיו, עכשיו רק ילד בן שש עשרה יודע את הסיפור שלך, וגם בזה אתה קצת מתבייש. היום יום ההולדת שלך, אתה אומר לעצמך, וצלצול נשמע בדלת.
מישהו זוכר את היום הולדת שלך, אתה מתרגש, מי כבר יכול לזכור? הילד הקטן? השכנים? אולי החברים בהקמת המדינה? ואת זה אתה שולל אחרי שנייה.
ואז אתה נזכר בעצמך, אתה הרי הגית את הרעיון שפרחים ישלחו לכל מישהו שיש לו יום הולדת. כדי שגם הבודדים יחשבו שיש מישהו שאוהב אותם. ועכשיו זה אתה, כמה אירוני, אלוהים, כמה אירוני. אתה צוחק, מניח את הפרחים על שולחן, ומתיישב שוב על החלון. עכשיו זה נראה לך קצת ילדותי, לשבת על החלון, בגיל חמישים. אבל אתה נאנח. נאנח ומסתכל על הילד הקטן שכותב עליך, מחייך אליו, ואז מעביר מבט, אל עצי האקליפטוס ששתלת, שתמיד מזכירים לך שירים שאהבת, אבל אף אחד אחר לא.
