מצד אחד חנות נעלים, מצד שני חייט, באמצע, פצצה של צבע, צורה וריח, זו הסיבה שאין אדם המסוגל להמשיך את ריצתו, החפזותו או התעלמותו מהזולת. כולם מאטים, מריחים, ממששים, חלקם לא מתאפקים, עוצרים, נותנים לעצמם רגע לשהות בגן העדן ואז, או שממשיכים בדרכם, מתודלקים באנרגיה חיובית, או שנכנסים וקונים פיסה מגן העדן הזה, כדי שילך עמם ויתן להם כוח לאורך היום.
כך זה בחורף, בקיץ , בסתיו או באביב. כל יום מלבד סופי שבוע או חגים, שאז אני סגורה. יש ימים בודדים של שלג או קרה, המוכרות לא מוציאות את הכדים אל הרחוב, העוברים ושבים, עוברים ושבים וממשיכים לרוץ, לא מתעכבים, אלו ימים עצובים. מספר הנכנסים קטן. אבל יש את הימים שלפני החגים או סופי השבוע, החנות עמוסה והמוכרות אינן מספיקות אפילו לעשן סיגריה או לדבר שיחות פרטיות בטלפון, אינן מסוגלות לדבר האחת עם השניה ולספר זו לזו על המאהב או הבעל, על הטלוויזיה החדשה שנקנתה או הרכב שהתקלקל. לפעמים, בימים ממש עמוסים, מגיעה הבת של שולמית, ולפעמים הבן של חדווה, אני הכי אוהבת ששני הילדים מגיעים ביחד. גם כי אז יש את הכי הרבה קונים ואז אני שומעת את הכי הרבה סיפורים- הרי איני יכולה לצאת מעצמי. והכי חשוב שיש ברגע כזה שני פרחים שונים ומיוחדים שמאירים אותי באור אחר, מפיצים ריח השונה משאר הפרחים. גם הצבע שלהם שונה, לחיים סמוקות, מן וורוד אדמדם, יש זוהר באוויר סביבם. הכי הרבה זוהר וריח יש כשהם נוגעים לא נוגעים האחד בשני, כאילו הקרבה שלהם גורמת להם לפרוח. כן שמעתי הרבה סיפורים שגם האהבה פורחת ולא רק פרחים. אבל יש לאהבה ניחוח אחר, ניחוח המפיץ זיקוקי צבע מקסימים, לא מתחרים בפרחים אלא משלימים אותם. ניחוח שרק אני, חנות לפרחים יכולה להרגיש בו, אני מרגישה בו באמצעות השליחים שלי, הפרפרים, הדבורים שצריך לקרא להן דבורות כי כולן בעצם נקבות, זבובי בר הבאים גם הם אל הריח הנידף מן הפרחים, חיפושיות ועשים, כל מה שעף ומחפש צוף לשתות, בדרך חזרה הוא נושא גם מתנה, אבקנים להעשיר את הפרח הבא אותו יבקר.
לפעמים אני מתחרה בקשת שבשמיים, לא תמיד בהצלחה. כששני הילדים בחנות שום קשת בשמיים לא מצליחה להאפיל על הריחות והצבעים שאני מפיקה. אני מעודדת את הפרחים לתת מעצמם, לא לוחצת עליהם, רק אומרת להם שאני מאושרת, ברגע כזה גם הפרחים מאושרים, הם מבהיקים, מדיפים ריח עדין ומושך יותר, ואז מגיעים כל המעופפים ויוצאים במחול, פרפרים מסוגננים מעוטרים בעיניים, זבובים ירוקים, חיפושיות שחורות או בצבע טורקיז, דבורים מזמזמות ועשים אפורים, מחרוזת של צבעים וריחות העולים אל השמיים, שום קשת לא מתחרה בי אז, אני אוהבת את השניים, זוכרת איך הובאו כתינוקות בעריסות קטנות על ידי שולמית וחדווה, איך היו ידיהם השמנמנות משחקות ברעשנים קטנים, איך העיניים שלהם היו נמשכות אל גבעולים נושאי פריחה אדומה של וורדים המתנפנפים ברוח הקלה החודרת אל החנות, איך חרק מזדמן שבא לספר לי סיפור היה גורם להם להושיט יד ואצבעות עגלגלות כדי לתפוס אותו, והוא מתחמק בקלות. איך היו בוכים כשהיו רעבים, ואם הייתי מרגישה שיש קונים רבים והמוכרות עסוקות מידיי, הייתי מבקשת מהפרחים שיפיצו ריחות מרגיעים, מרדימים, ושני התינוקות היו עוצמים עיניים בחיוך, והאמהות היו מחויכות גם הן, מביטות האחת אל השניה ואומרות: "בבית הם לא נרדמים ככה."
כשגדלו והחלו ללכת ישבו בלול כדי לא לגרום נזק, כדי לא לשבור כדים או עציצים, כדי לא להתגלגל אל הרחוב וממנו אל הכביש הסואן. היו יושבים בלול או עומדים ומושיטים ידיים מחייכות אל הקונים, מצביעים על פרח כזה או אחר, ועד כמה שזה ישמע מוזר, הקונים נשמעו להם ובחרו בפרחים שנבחרו עבורם על ידי שני עוללים. כן, היה לי יד בדבר, ריח הוא גירוי חזק, ואפו של תינוק מעודן יותר משל מבוגר, שלחתי אליהם ריחות שכיוונו אותם, שלחתי חרק מעניין שיעוף מעל פרח מסויים שימשוך את תשומת ליבם, ועם השנים הם פיתחו בעצמם יכולת להבין אילו צמחים יתאימו לכל אדם ולכל אירוע.
אני זוכרת אותם עם התיק הראשון על הגב כשהלכו ללמוד, איך חדווה ושולמית היו מרוצות, חיוך מרוח על הפנים וריח של אושר נידף מכל פיונית של גופן, אתם חושבים שלאנשים אין פיוניות או ריחות? אתם טועים, כל רגש שבן אדם מרגיש מכיל ניחוח אחר, אני מרגישה בריחות הללו, ולכן אני יכולה לגרום לזאטוטים לנחש אילו פרחים כדאי להציע לקונים. אז כשהזאטוטים סחבו על גבם את התיק הראשון בחזרה מהיום הראשון בבית הספר הרחתי את שביעות הרצון אצל האמהות, במיוחד כשראו את הידיים הקטנות אוחזות זו בזו והרגליים הרזות מטפפות בצעדי מחול על אבני המרצפת. אני לא מבינה את הדיבורים שלהם, אבל אני מבינה את הבעות הפנים, את המחוות, את הריחות, תצחקו עלי ובטח לא תאמינו איך אני רואה, אז ככה, אני לא רואה בעיניים שלי, ולא מריחה באף משלי, כדי לראות אני משתמשת בחרקים שתמיד נמצאים בי, בחנות. כדי להריח, יש בי אלפי סדקים זעירים בקירות ובמרצפות אליהן מחלחל הריח, ומה שאיני קולטת החרקים מספרים לי בזמן אמת, יש לי סיג ושיח עם החרקים, גם עם כאלה המכרסמים בגבעול או בעלים ויוצרים נזק, בעיני הנזק הוא סביל.
אני מסבירה הרבה על עצמי במקום על גיבורי סיפורי, אבל אם לא הייתי מסבירה, אז לבטח כל הסיפור היה נשמע לכם מוזר, לא מובן, גם כך אתם לבטח תוהים איך חנות יכולה לספר סיפור, אז שתדעו, לכל חנות יש סיפור משלה, ואם תהיו קשובים מסיפק אז תשמעו אותו, למשל חנות הנעלים שמצד... סיפרה לי על... וחנותו של החייט מהצד השני סיפרה ...
אבל כשהילדים חזרו מבית הספר בפעם הראשונה האמהות חיכו בפתח החנות מחייכות ומאושרות, קיבלו את התיקים המלאים שאחר כך ראיתי שיש בהם ספרים ומחברות, ככה הם קוראים לזה. חדווה ליטפה את הבן של שולמית על שערות ראשו והוא היה מרוצה. "את יודעת ששמרתי כל היום על לילי, לא נתתי לאף אחד להציק לה." כתפיו הזדקפו וחזהו נמתח.
"אתה ממש גיבור, אף אחד לא הציק לה?" חייכה אליו שולמית.
"אף אחד, גם לא מקסים הגדול שרצה לגנוב לה את הקוקיות."
לילי הניפה את הקוקיות שלה לראווה והנהנה בראשה, תוך כדי כך ניגשה אל הדלפק ושלתה שתי סוכריות מקערת הסוכריות שהייתה מיועדת לקונים. קילפה את העטיפות והגישה אחת להדר. "לימון בשבילך, מנתה בשבילי".
אידיליה, אני חושבת לעצמי, חבל שלא כל השנה יהיה המצב כזה. ואכן יש ימים שבהם חוזר הדר עם בגד קרוע או פנס ליד העין, לפעמים ברך חבולה או מרפק מדמם, בדרך כלל הסיבה היא לילי, הדר לא נותן לאף אחד להציק לה, גם לא לילדים גדולים יותר. גם לילי הלבושה שמלות פרחוניות או חצאיות חוזרת לעיתים קרובות חבולה ומדממת, ברכיה תמיד משופשפות, ואמרות השמלות תלושות. היא לא מרשה לאף אחד להרביץ להדר. יש בה כעס מכלה. זבובים סיפרו לי שהיא כמו השור בזירה, הרואה את הבד האדום אותו מניף המטאדור, היא נכנסת להתקף זעם ומצטרפת להדר באגרופים חשופים או בתרמיל מונף. אני יודעת גם שלפעמים כשהמצב לרעתם מצטרפים לפתע לחגיגה כמה דבורים מאיימות שמבריחות את התוקפים, רודפות אותם בזמזום מאיים, עד שהם נעלמים באופק, אני שומרת על יקירי מרחוק, ושני החמודים שלי נשארים בזירה חבולים מעט אך מחייכים, אף אחד לא יביס אותם. גם מעליהם יש כמה דבורים מזמזמות, אך הם, השנים מכירים את החרקים שלי, יש ביניהם קשר, יש תקשורת לא מילולית, הם אף פעם לא פגעו בזבוב ואף פעם לא נעקצו מיתוש. שווה להיות יקירים של חנות פרחים.
