סבוי 77 - סיפור בהמשכים (החלטתי להמשיך את הסיפור...)

אוף, דרכתי על דני! אני לא מאמינה...איך אני תמיד מצליחה להרוס?...

בעוד מחשבותיי לוקחות אותי למקרים נוספים בחיי בהם הייתי גמלונית, דני הרים את סנטרי, הביט בי בחיוך ואמר:   "זה בסדר. תרגישי נוח איתי".

תמיד חלמתי שאתאהב בבחור גדול יותר ממני. בוגר כזה. לא תיארתי לעצמי שארגיש ממש נוח עם מישהו בגילי. בלעתי טיפת רוק שגלשה אל גרוני מפי היבש והמשכנו להתנועע. דני הניח את כף ידו המתוחה על גבי והצמיד אותי אליו ברכות: "מזמן רציתי לרקוד איתך" הוא לחש באוזני.

השיר נגמר. בזווית העין ראיתי את מאיה יושבת על כסאות הבר עם הבחור שלבש מכנסיים קצרים. לפתע דני אחז בידי ולקח אותי החוצה. היה כבר חשוך גם בחוץ. אימא שלי הרשתה לי להיות בסבוי 77 רק עד השעה אחת עשרה. בכלל, אימא שלי סיפור איתה. אם היא אומרת לי לחזור בשעה מסוימת ואני קצת מאחרת, אני כבר רואה אותה בחלון, יושבת ומחכה לי. ככה היא, דאגנית כזו. היא תמיד אומרת לי: "חכי חכי כשיהיו לך ילדים. נראה איך תרגישי..."

אני ודני ממתינים מחוץ למועדון על שפת הכביש. דני מכניס לפיו שתי אצבעות ושורק שריקה ארוכה וחדה. אני מבחינה בפורד פייסטה חדשה בצבע ירוק בהיר ובתוכה צפופים במושב האחורי כמו הסרדינים שאבא שלי אוהב לאכול בערב שלושה חבר'ה ובחורה אחת. כולם בני 13, בגילנו, חוץ מהנהג שנראה קצת יותר גדול, ואפילו גידל שפם קטן ומוזר כדי להוכיח את זה.

דני נכנס לאוטו מקדימה ואני נדחסתי אחר מאמץ מאחור. ברכיי נשקו אחת לשנייה בחוזקה והעצמות מעט הכאיבו לי. אני מאוד רזה, ותמיד אמרו לי שאני ממש נראית כמו מקל בית שימוש. המכונית התחילה לנסוע. דני שלח את ידו אחורנית אליי: "את בסדר?" שאל. "בערך.." עניתי לו בקול ענות חלושה. מצד אחד פחדתי. חוץ מדני לא הכרתי אף אחד, בטח כבר אחרי אחת עשרה ולא ידעתי לאן אנחנו נוסעים. אבל מצד שני, תמיד היה בי יצר סקרנות עז. כזה שעלול להוביל אותי למקומות שלא בטוח שכדאי להגיע אליהם. עיניו של הנהג עם השפם הקטן חדרו במבטן אליי דרך המראה הרועדת, ולא הרגשתי נעים. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את דני. "אה.....תיכף תראי..." הוא ענה.