לקחתי לתשומת ליבי את הערות שלכן ושלכם והוספתי כמה קטעים כדי ליצור את הסיפור בעל מתח ועניין. כדי להקל חיברתי את שני חלקי הפרק לאחד, כך ניתן לדלג ולרפרף אל התוספות, אשמח לשמוע אם זה הוסיף משהו.
צבעים וריחות פרק א -1
עציצים מסודרים לפי צבעים, צורות וגדלים. יושבים בשקט ומביטים מעל מדפים, ככל שהמדף צר הוא גבוה ועליו עציצים קטנים, ככל שהוא נמוך הוא מתרחב ועליו עציצים גדולים יותר. עציצים אובליים, עגולים או מרובעים. על המדף התחתון, העציצים הגדולים, הכבדים והמבושמים מעצמם. כולם ביחד יוצרים הרמוניה של צבעים, מושכים את העיין בצורות המגוונות שלהם, מנסים להתחרות בכדים הגדולים העמוסים בפריחות וניחוחות- לא בהצלחה גדולה. העין נמשכת ראשית אל הריח הנידף, האף משמש כחץ המסמן ומוביל את הדרך, לא נותן לעיניים להתרוצץ אל הקירות הממודפים, ממקד אותן בניחוח המגרה, כקסם.
פריחות, ניחוחות, קוצים או גבעולים חלקים, חמישה עלי כותרת או שלשים, מי סופר? בטח לא אני.
ארבעה עלים או עשרים, את מי זה מעניין? לא אותי.
אבל את כולם מעניין למה נחום מוכר הטבק והסיגרים הכי משובחים בעיר תלה את עצמו. חנותו של נחום ממוקמת בדיוק מולי, מעבר לכביש, בוקר אחד נכנסו קונים לחנות ויצאו זועקים: "נחום תלה את עצמו, הוא מת, תזעיקו אמבולנס," כאילו שאמבולנס יכול להחזיר את המת לחיים. אבל האמבולנס הגיע ואיתו גם כמה מכוניות של שוטרים, כאלה צבעוניות, לבן וכחול עם פנס צבעוני שמשמש להן ככובע, אני אוהבת שהכובע הזה מסתובב, אבל שולמית אומרת לחדווה שהאור המסתובב הזה דווקא עושה לה סחרחורת, לא תמיד אני מצליחה להבין את בני האדם.
השוטרים כחולי המדים נכנסו לחנות יחד עם האנשים מהאמבולנס ותוך כמה דקות יצאו האנשים של האמבולנס שלבשו בגדים לבנים והיה להם ריח חזק של תרופות וגומי, נושאים מיטה נגררת שעליה שכב נחום מכוסה כולו בשמיכה לבנה, זבוב קטן לחש לי שזה הוא.
השוטרים נשארו בפנים, בתוך החנות זמן רב, אבל זה לא הפריע לעסקים אצלנו, גם כי כבר הגיעו בני משפחתו של נחום, במיוחד הבן הבכור שלו, רזה, עם ריח של טבק קובני משובח, אולי בגלל הסיגר שהחזיק ביד, והבן הזה שדיבר עם חדווה ואמר שקוראים לו ניסן, הזמין כמה זרים מאוד מפוארים להלוויה, הוא רק לא ידע מתי היא תהיה. "הם לוקחים אות אבא לאבו כביר לניתוח שלאחר המוות."
"אני מקווה שהוא ינוח על משכבו בשלום, לא הייתי מאמינה שהוא יתאבד. הוא היה מקסים, שקט ונוח לבריות, תמיד הוא הריח טוב." גם חדווה וגם שולמית מבינות בריחות וצבעים, אי אפשר לעבוד בחנות פרחים מבלי היכולות הללו.
"כן, אני מקווה שירווח לו שם, מצאו מכתב התאבדות על השולחן,"
"ומה היה כתוב בו?" התעניינה קונה שנכנסה באותו רגע.
"שפשוט נשבר לו לחיות בלי אמא והוא רוצה להצטרף אליה."
משהו מוזר, איך יכול להיות שקשה לו בלי אמא כאשר כמעט כל ערב הוא יוצא מהחנות ונפגש עם אביבה שעובדת בסופר בקצה השכונה? אני מתכוננת לבדוק החלטתי, אבל זה לבטח יקח זמן כי עדיין לא סיימתי לספר על עצמי ועל החברות שלי החנויות שמסביבי.
טוב, עשר שעות ביום פתוח אצלי, ארבע עשר שעות סגור. סגור, אבל לא חשוך ומת, תמיד מנורה או שתיים מאירות. יום אין סופי לאורך כל השנה, מלאכותי. אבל, השמש והירח שוזפים אותי לפי השעות שלהם, שולחים קרניים ארוכות המפזזות דרך הזגוגית המביטה אל הרחוב הסואן.
פרצופים מביטים, בוחנים, מחפשים, ממהרים, יש החולפים אפילו מבלי להביט, יש המביטים אל חנות הטבק שמעבר לרחוב, שם תלה את עצמו נחום-כך אומרים. יש העוצרים, שואלים את עצמם- אני בטוחה בכך- האם יש לי זמן לקנות פרח? איזה פרח? האם היא תאהב את הפרחים שאקנה לה? האם הפרחים מתאימים לאירוע? האם היא תאהב אותי יותר? ויש הבטוחים בעצמם, יודעים מה הם אוהבים, מה הן רוצות, למה הם אלרגיים. הם נכנסים ומבקשים, מחכים לעטיפה, משלמים וממהרים לדרכם. יש את המתעניינים, הם שואלים את המוכרות לשמות הפרחים, כמה מים לתת ומתי? כמה זמן הפרחים יחזיקו מעמד? והאם יש פריחה בצבעים משלימים? יש ששואלים האם נודע משהו בקשר לנחום? –זה קצת מפריע כי אנחנו לא חנות מודיעין. יש המהססים, בודקים ומשווים, לוקחים פרח או שניים בצבע אחד, מעמידים אותם מול פרחים מאותו סוג בצבע אחר, מתרחקים, מסתכלים, מתרחקים יותר ומסתכלים שוב, חוזרים ומשנים את הסדר בו הניחו את הפרחים, משנים את מספר הפרחים מאותו צבע, מנסים גם פרחים מסוג אחר, מגוון אחר. יש שמתייאשים ולא קונים כלום, יש המגיעים להחלטה לאחר זמן רב וקונים את המגוון שבחרו, יש המחליטים על צבע אחד ויש תמיד את אלו שיודעים מראש מה הם רוצים.
כל בוקר המוכרות מוציאות ממני אל הרחוב כדים עמוסי פריחה, מסדרות אותם על מעמדים מיוחדים המשאירים מקום לאלו הרוצים לראות את פנים החנות כאשר הם חולפים ברחוב. מתיזות מים על הגבעולים והעלים, כדי לרענן אותם, מציבות שמשיות כדי שהשמש לא תחרוך פריחתם המהממת.
אני אוהבת לראות איך ראשים מתרוממים כאשר הם מתקרבים לחנות, לא משנה עד כמה הם ממהרים, ככל שקרבתם לפרחים גדולה, כך הם מאטים, האף מתרומם, מגשש את דרכו, הראש מסתובב, כאילו נפתר מעודף העשן והפיח שספג עד כה, כאן הוא מתאושש סופג את הניחוח המרענן. אין צורך במפוחים שיפזרו את הריח, הוא מתפזר לבד, נישא בדרך משלו, נושא עימו הצלה רגעית גם לכאלה שאינם חובבי צבע. היו כמה ימים שחנותו של נחום, איש הטבק סקרנה יותר את העוברים ושבים, טוב לא בכל יום בן אדם מתאבד, ותמיד יש השערות למה. אנשים הם עם סקרן לא כמונו החנויות השקטות המהורהרות, שבעות הרצון, או הבוכיות על העסקים החלשים, מפחדות להיסגר. כמובן חוץ ממני, אני סקרנית וחקרנית, יש שאומרים שאני אפילו דוחפת את האף שלי למקומות שלא שייכים לי. אחרי כמה ימים שחנות הטבק הייתה סגורה, והשלט הצהוב של המשטרה כי אסור להיכנס לחנות הוסר, אז חלון הראווה הואפל והאנשים החלו לשכוח וחזרו להביט בי, נרגעתי. הם הביטו בי, בכדים שלי, בפרחים שלי, בצבעים שלי, הריחו, שאפו את הריחות, לא כולם, יש את התתרנים, גם הם, ראשם מזדקף, מורם, מחפש, הצבעים, הפריחה, הצורות, יוצרים קשת על פני האדמה, נושאים עמם הבטחה.
***** ******* *******
מצד אחד חנות נעלים, מצד שני חייט, באמצע, פצצה של צבע, צורה וריח, זו הסיבה שאין אדם המסוגל להמשיך את ריצתו, החפזותו או התעלמותו מהזולת. כולם מאטים, מריחים, ממששים, חלקם לא מתאפקים, עוצרים, נותנים לעצמם רגע לשהות בגן העדן ואז, או שממשיכים בדרכם, מתודלקים באנרגיה חיובית, או שנכנסים וקונים פיסה מגן העדן הזה, כדי שילך עמם ויתן להם כוח לאורך היום.
כך זה בחורף, בקיץ , בסתיו או באביב. כל יום מלבד סופי שבוע או חגים, שאז אני סגורה. יש ימים בודדים של שלג או קרה, המוכרות לא מוציאות את הכדים אל הרחוב, העוברים ושבים, עוברים ושבים וממשיכים לרוץ, לא מתעכבים, אלו ימים עצובים. מספר הנכנסים קטן. אבל יש את הימים שלפני החגים או סופי השבוע, החנות עמוסה והמוכרות אינן מספיקות אפילו לעשן סיגריה או לדבר שיחות פרטיות בטלפון, אינן מסוגלות לדבר האחת עם השניה ולספר זו לזו על המאהב או הבעל, על הטלוויזיה החדשה שנקנתה או הרכב שהתקלקל. לפעמים, בימים ממש עמוסים, מגיעה הבת של שולמית, ולפעמים הבן של חדווה, אני הכי אוהבת ששני הילדים מגיעים ביחד. גם כי אז יש את הכי הרבה קונים ואז אני שומעת את הכי הרבה סיפורים- הרי איני יכולה לצאת מעצמי. והכי חשוב שיש ברגע כזה שני פרחים שונים ומיוחדים שמאירים אותי באור אחר, מפיצים ריח השונה משאר הפרחים. גם הצבע שלהם שונה, לחיים סמוקות, מן וורוד אדמדם, יש זוהר באוויר סביבם. הכי הרבה זוהר וריח יש כשהם נוגעים לא נוגעים האחד בשני, כאילו הקרבה שלהם גורמת להם לפרוח. כן שמעתי הרבה סיפורים שגם האהבה פורחת ולא רק פרחים. אבל יש לאהבה ניחוח אחר, ניחוח המפיץ זיקוקי צבע מקסימים, לא מתחרים בפרחים אלא משלימים אותם. ניחוח שרק אני, חנות לפרחים יכולה להרגיש בו, אני מרגישה בו באמצעות השליחים שלי, הפרפרים, הדבורים שצריך לקרא להן דבורות כי כולן בעצם נקבות, זבובי בר הבאים גם הם אל הריח הנידף מן הפרחים, חיפושיות ועשים, כל מה שעף ומחפש צוף לשתות, בדרך חזרה הוא נושא גם מתנה, אבקנים להעשיר את הפרח הבא אותו יבקר.
לפעמים אני מתחרה בקשת שבשמיים, לא תמיד בהצלחה. כששני הילדים בחנות שום קשת בשמיים לא מצליחה להאפיל על הריחות והצבעים שאני מפיקה. אני מעודדת את הפרחים לתת מעצמם, לא לוחצת עליהם, רק אומרת להם שאני מאושרת, ברגע כזה גם הפרחים מאושרים, הם מבהיקים, מדיפים ריח עדין ומושך יותר, ואז מגיעים כל המעופפים ויוצאים במחול, פרפרים מסוגננים מעוטרים בעיניים, זבובים ירוקים, חיפושיות שחורות או בצבע טורקיז, דבורים מזמזמות ועשים אפורים, מחרוזת של צבעים וריחות העולים אל השמיים, שום קשת לא מתחרה בי אז, אני אוהבת את השניים, זוכרת איך הובאו כתינוקות בעריסות קטנות על ידי שולמית וחדווה, איך היו ידיהם השמנמנות משחקות ברעשנים קטנים, איך העיניים שלהם היו נמשכות אל גבעולים נושאי פריחה אדומה של וורדים המתנפנפים ברוח הקלה החודרת אל החנות, איך חרק מזדמן שבא לספר לי סיפור היה גורם להם להושיט יד ואצבעות עגלגלות כדי לתפוס אותו, והוא מתחמק בקלות. איך היו בוכים כשהיו רעבים, ואם הייתי מרגישה שיש קונים רבים והמוכרות עסוקות מידיי, הייתי מבקשת מהפרחים שיפיצו ריחות מרגיעים, מרדימים, ושני התינוקות היו עוצמים עיניים בחיוך, והאמהות היו מחויכות גם הן, מביטות האחת אל השניה ואומרות: "בבית הם לא נרדמים ככה."
כשגדלו והחלו ללכת ישבו בלול כדי לא לגרום נזק, כדי לא לשבור כדים או עציצים, כדי לא להתגלגל אל הרחוב וממנו אל הכביש הסואן. היו יושבים בלול או עומדים ומושיטים ידיים מחייכות אל הקונים, מצביעים על פרח כזה או אחר, ועד כמה שזה ישמע מוזר, הקונים נשמעו להם ובחרו בפרחים שנבחרו עבורם על ידי שני עוללים. כן, היה לי יד בדבר, ריח הוא גירוי חזק, ואפו של תינוק מעודן יותר משל מבוגר, שלחתי אליהם ריחות שכיוונו אותם, שלחתי חרק מעניין שיעוף מעל פרח מסויים שימשוך את תשומת ליבם, ועם השנים הם פיתחו בעצמם יכולת להבין אילו צמחים יתאימו לכל אדם ולכל אירוע.
אני זוכרת אותם עם התיק הראשון על הגב כשהלכו ללמוד, איך חדווה ושולמית היו מרוצות, חיוך מרוח על הפנים וריח של אושר נידף מכל פיונית של גופן, אתם חושבים שלאנשים אין פיוניות או ריחות? אתם טועים, כל רגש שבן אדם מרגיש מכיל ניחוח אחר, אני מרגישה בריחות הללו, ולכן אני יכולה לגרום לזאטוטים לנחש אילו פרחים כדאי להציע לקונים. אז כשהזאטוטים סחבו על גבם את התיק הראשון בחזרה מהיום הראשון בבית הספר הרחתי את שביעות הרצון אצל האמהות, במיוחד כשראו את הידיים הקטנות אוחזות זו בזו והרגליים הרזות טופפות בצעדי מחול על אבני המרצפת. אני מבינה את הדיבורים שלהם, אבל יותר אני מבינה את הבעות הפנים, את המחוות, את הריחות, תצחקו עלי ובטח לא תאמינו איך אני רואה, אז ככה, אני לא רואה בעיניים שלי, ולא מריחה באף משלי, כדי לראות אני משתמשת בחרקים שתמיד נמצאים בי, בחנות. כדי להריח, יש בי אלפי סדקים זעירים בקירות ובמרצפות אליהן מחלחל הריח-אומרים שגם נחשים שומעים דרך הלשון שלהם, הם טועמים את האוויר ויודעים אם יש יצור אכיל או אויב מולם, אבל אני יודעת שהם שומעים דרך הגחון שלהם שגם הוא רגיש לזעזועים. מה שאיני קולטת החרקים מספרים לי בזמן אמת, יש לי סיג ושיח עם החרקים, גם עם כאלה המכרסמים בגבעול או בעלים ויוצרים נזק, בעיני הנזק הוא סביל.
אני מסבירה הרבה על עצמי במקום על גיבורי סיפורי, אבל אם לא הייתי מסבירה, אז לבטח כל הסיפור היה נשמע לכם מוזר, לא מובן, גם כך אתם לבטח תוהים איך חנות יכולה לספר סיפור, אז שתדעו, לכל חנות יש סיפור משלה, ואם תהיו קשובים מסיפק אז תשמעו אותו, למשל חנות הנעלים שמצד... סיפרה לי על... וחנותו של החייט מהצד השני סיפרה ... והחנות שמתקנת כנפים של מלאכים... וכמובן חנותו של נחום מהטבק שהתאבד "בכאילו". כולן מספרות סיפור, כולן רוצות להישמע, אז אני המספרת אשתדל לעשות קצת סדר ותסלחו לי אם לפעמים אשמע קצת מבולבלת או שאסחף, הרי אני רק חנות.
************* ***************
כשהילדים חזרו מבית הספר בפעם הראשונה האמהות חיכו בפתח החנות מחייכות ומאושרות, קיבלו את התיקים המלאים שאחר כך ראיתי שיש בהם ספרים ומחברות, ככה הם קוראים לזה. חדווה ליטפה את הבן של שולמית על שערות ראשו והוא היה מרוצה. "את יודעת ששמרתי כל היום על לילי, לא נתתי לאף אחד להציק לה." כתפיו הזדקפו וחזהו נמתח.
"אתה ממש גיבור, אף אחד לא הציק לה?" חייכה אליו שולמית.
"אף אחד, גם לא מקסים הגדול שרצה לגנוב לה את הקוקיות."
לילי הניפה את הקוקיות שלה לראווה והנהנה בראשה, תוך כדי כך ניגשה אל הדלפק ושלתה שתי סוכריות מקערת הסוכריות שהייתה מיועדת לקונים. קילפה את העטיפות והגישה אחת להדר. "לימון בשבילך, מנתה בשבילי".
אידיליה, אני חושבת לעצמי, חבל שלא כל השנה יהיה המצב כזה. ואכן יש ימים שבהם חוזר הדר עם בגד קרוע או פנס ליד העין, לפעמים ברך חבולה או מרפק מדמם, בדרך כלל הסיבה היא לילי, הדר לא נותן לאף אחד להציק לה, גם לא לילדים גדולים יותר. גם לילי הלבושה שמלות פרחוניות או חצאיות חוזרת לעיתים קרובות חבולה ומדממת, ברכיה תמיד משופשפות, ואמרות השמלות תלושות. היא לא מרשה לאף אחד להרביץ להדר. יש בה כעס מכלה. זבובים סיפרו לי שהיא כמו השור בזירה, הרואה את הבד האדום אותו מניף המטאדור, היא נכנסת להתקף זעם ומצטרפת להדר באגרופים חשופים או בתרמיל מונף. אני יודעת גם שלפעמים כשהמצב לרעתם מצטרפים לפתע לחגיגה כמה דבורים מאיימות שמבריחות את התוקפים, רודפות אותם בזמזום מאיים, עד שהם נעלמים באופק, אני שומרת על יקירי מרחוק, ושני החמודים שלי נשארים בזירה חבולים מעט אך מחייכים, הם אף פעם לא בוכים החמודים שלי, אף אחד לא יביס אותם. גם מעליהם יש כמה דבורים מזמזמות, אך הם, השנים מכירים את החרקים שלי, יש ביניהם קשר, יש תקשורת לא מילולית, הם אף פעם לא פגעו בזבוב ואף פעם לא נעקצו מיתוש. שווה להיות יקירים של חנות פרחים. אולי אם לנחום הייתה חנות פרחים הוא לא היה מתאבד, או מת מסיבה אחרת.
