מתוך פחדים

מתוך פחדים אנחנו נשארים קטנים וחסרי משמעות או ייחוד, מתוך הפחדים שמעזים לשתק אותנו.

זה נקרא אומץ... אומץ לחיות, לקבל את הדברים, להעיז לחיות את הקטן בלי שאיפות, אומץ...

מתוך האשמה אנו נוטלים לעצמנו את החוויות הקשות שמעצבות את החוויות הבאות, מתוך אשמה...

אלה הבכיות שסוגרות עיניים, אפים, אוזניים ורגשות שנוצרו מהריק של הדמעות, הריק של הכול...

מתוך כאבים ואהבה לכאבים אנו מודעים לחולי של ביטויים כמו אושר, שמחה, אהבה, אהבה לכאב.

זונות של הבטחות לחיים טובים יותר, זונות של אשליה חד גונית חסרת מעוף או אחיזה במציאות

בתעוזה אין שום דבר מרשים מלבד המצבה שבאה אחר כך, תעוזה היא לאלו שמתכחשים למוות

תיאוריות ממלאות ספרים בצורה אופטימאלית וגוזלות אמון בקיום בצורה מקסימאלית, אז מה נשאר

מסע מתחיל רק מנקודת הסוף שלו, מסע אמיתי לא מתרחש לעולם, מסע זו המצאה של נאיביים

צרחות לא יחלחלו כמו מים, צרחות לא יזעקו אמת, צרחות משוועות לתשומת לב, צרחות הן כלום

שיברון לב בדומה לאופטימיות רלוונטי לאלה שנמצאים בתחתית, תחתית עמוקה שחורה ועוקצנית

עוצמה נכונה לרגעים של לילה, לילה קר, אפל, בודד, מנחם, החלטי, סופי, כבר אין לילות כאלה...

השטן נמצא בכל אחד מאיתנו, שטן קטן ששר דואטים מרגשים על הרומנטיקה של הסוף, של הטוב

קללות עוזרות לאלה שלא ניחנו ביכולת שיבוח עצמי, קללות הן תרופה גדולה במינונים קטנים

עזרה נולדה ביום בו מתה התקווה לעצמאות, ביום בו מישהו אחד הרים אפו מעכוזו בחוצפה נוראית

חיוכים הגיעו כתגובה ראשונית, אמוציונאלית לבכי התינוק הראשון, הם אנטיתזה בתכנית הגדולה

אור ירח הוא הפעולה הראשונה שאלוהים בצע כדי לתת את התחושה שיש דברים ששווה למות למענם

שתיקות הן מנוחת הלשון אך הדלק המחשבתי החזק ביותר, שתיקות נוראיות מחכות לנו בסוף

גבולות כמו מוקסינים הן עניין אופנתי שנובע מאיפה באת ולאן לכל הרוחות אתה כבר יכול ללכת