האיש העצוב מהשיר

הוא לא שמע ממנה כבר ימים.

הוא יושב שם, בדירה הלבנה מוצפת האור, שמקושטת בירוק של צמחיית אדניות. ידו האחת נשענת על השולחן שצדדו האחד מבורג אל הקיר וצדו השני נשען על רגליות – נשענת בכבדות כבוטחת ביציבות הרגליים והמבנה בכלליות, או כלא מודעת ולא מודאגת יותר מדי מן הסכנה שטמונה בהשענות יתר ובהתמוטטות – וידו השניה נתמכת בירכו, יוצרת צורה של חצי מעוין.

הוא יושב שם ובוהה בחלל, מוחו ריק ממחשבות, לכאורה, אף כי הוא עדיין יכול להרגיש בכל מהותו את זכרה הממשי לפניו, ככאב שמנסים להתעלם ממנו, לשכוח. הוא נושם נשימות קלות, רגילות, חסרות אופי, ומדמיין את עצמו ככדור שמרחף באוויר ומנסה לא לזוז. כאי-ממשות נעימה, אך שברירית, שכל תנועה קטנה עלולה לגרום לה להתנפץ חזרה אל המציאות. להחזיר את הכאב.

הוא מודע באופן מוחלט לדברים שאסור לו לחשוב אודותם: כמו הכרית הנוספת שבמיטתו, זו שהפכה למיותרת. זו שהתקררה עד כדי כך שהיא גורמת עתה לכוויות קור. כמו הכוס שבכיור האמבטיה, שרזתה בין רגע במברשת שיניים ושפורפרת כמעט מלאה של משחה. כמו כל אותם הצדדים והפינות והזוויות בדירה הלבנה, שעד כה היו שייכים לה, ולה בלבד. אזורים של ממשות מכאיבה, שהכדור המרחף באוויר משתדל לתמרן סביבם בזהירות.

הוא קולט רחשים וצבעים. בכל זאת, אי-אפשר לחסום לחלוטין את המציאות מלהיכנס. אבל משהו בתהליך העיבוד... זה גורם לו לתהות: הקולות למשל – של הציפורים המצייצות, של הרחוב שבחוץ – הוא אינו יכול להיות בטוח לחלוטין שהם כולם אמיתיים. הם כל-כך עמומים, שאולי מוחו מפרש אותם בצורה אחרת? אומרים שזה מה שקורה בחלומות – המוח מפרש קווים ורסיסי אור להיות דמויות ומקומות מוכרים. אולי זה מה שקורה לו, עכשיו – אולי הוא חולם?

לרגע הוא אפילו מרים את ידו הימינית מעל השולחן וצובט בלחיו בחוזקה.

ער להכזיב.

הוא נאנח לרגע, ונעשה חסר מנוחה. המציאות ממשית בצורה איומה. איומה מדי מכדי להתכחש אליה. כמו הורד הקוצני שצומח מאחת האדניות. כמו קרני השמש שחודרים מבעד לחלון הפתוח, ומרגישים כמו שברי זכוכיות. מישהו ניפץ את המציאות שלו לשברי-מציאות חדים, ודוקרניים, שחותכים בבשרו ובנפשו. שנתקעים בגרונו, ומכסים את עיניו.

הוא קם באחת ומתחיל להתהלך בקוצר רוח. מעבר מהיר על יד המראה מזכיר לו במבט חטוף שהוא צריך להתגלח. אבל מה הטעם? הוא לא צריך כרגע עוד דברים שעלולים לחתוך אותו. הוא כבר סובל מספיק. הוא שוטף את הפנים במים דוקרניים, ומנגב במגבת דוקרנית. הולך למטבח וממלא מים בקומקום. מכווץ את שרירי הבטן ומביט דרך החלון, במעין ניסיון לסלק את הרכרוכיות המזוויעה הזאת מעליו. זה עובד רק לרגע, ומייד הוא מרגיש כאילו הוא נופל. כאילו משהו חשוב הולך לו לאיבוד, נופל מבין אצבעותיו. התחושה שמקבלים כשמאבדים שליטה – כשרוכבים על אופנוע מאחורה – ועוצמים עיניים. כשמסתכלים בציפייה מבעד לחלון המכונית. תחושת פרידות של מנוסת חדרי מדרגות, הוא קרא לה – אותו המבט שמועף בבת-אחת אחורה – מתרחק אל מחוץ לדירה, ומסתחרר מטה במדרגות. אותו פריים תקוע של הבעה כואבת ומופתעת (כמו שהוא רק יכול לדמיין על עצמו) שתמיד שם, גם אם העין או הלב לא מספיק מהירים בשביל לתפוס אותו.

הוא מנער בראשו. הקומקום שורק. כן... הוא ישתה קפה טוב, ויצא אל הקרב עם השעות הריקות והמתות שממתינות לו בפתח. הוא גבר, למען השם, הוא לחם קרבות קשים מאלו (גם אם אינו מסוגל לזכור כרגע אילו). והוא בכלל צריך להיות שמח שהוא עודו בחיים. ומה זה בכלל משנה כמה זמן עבר? ימים, חודשים או שנים. הוא ישרוד. העיקר לנשום עוד נשימה. העיקר לשרוד עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. לדמיין את עצמו ככדור מרחף באוויר. להיזהר לא להיתקל בפינות ובזוויות מכאיבות במיוחד.

בידיים שקצת רועדות, הוא מסדר לעצמו את הקפה, אך הכאב מכה באיבחה חדה, והכוס נופלת, והקפה מכתים את השולחן. במקום להתעצבן או להתאכזב, הוא מביט מהופנט. הכתם יפייפה. הוא רץ להביא את משקפיו, ושב ובודק את הכתם, כשידו – בתנועה לא רצונית ולא מודעת של הפתעה, כזאת שמאפיינת אותו מאז היה ילד קטן – מחזיקה בסנטרו. מעניין אם יש אנשים שמסוגלים לקרוא בכתמי קפה, הוא חושב. זה יכול להיות מעניין. המכשפה הזקנה עם השיער השחור משחור מבקשת מהאישה הקטנה שיושבת מולה לשפוך את הקפה על השולחן. האישה עושה כדברה, והמכשפה מתחילה לפרש לה שיהיו לה שני בנים מאהבה נכזבת, ובעיות בפלג-גוף-תחתון. ושהיא צריכה להיזהר ממכוניות סגולות, שמהוות סכנה גדולה עבורה. ועוד כל מיני שטויות שכאלה, שבטוח יתגשמו בשביל שהאישה תוכל אחר-כך לבלבל כל מיני רציונאלים מסכנים, כמוהו, שיטענו במרץ שלכל העניין חייב בודאי להיות איזה הסבר מתקבל על הדעת.

הוא מסתכל על הכתם מתרחב ומתפרש על גבי השולחן. חוכך בדעתו אם לנקותו או לא. לרגע נכבשת בו תשוקה למלא את הקירות כולם בכתמי קפה שכאלה. להכתים את כל הדירה הלבנה מדי והישרה מדי בכתמי קפה חומים ומעוגלים. ייתכן שלא יהיה מסוגל לכבוש אותה לזמן רב, אלא שאז הטלפון מצלצל.

בִתו על הקו, שואלת לשלומו.

הם מתרגלים שיחת חולין יבשה. קולה של הבת דואג אבל אובד עצות. כמו מודעת היא שקולהּ ודאגתה לא מסוגלים לפתור את מחלת האב, אלא רק להשכיח אותה ממנו, לקצת. הם מדברים על הא ודה. "הבדידות..." הוא פולט במרירות, והיא, בניסיון להפיח בו קצת רוח קרב, עוקצת אותו בציטוט מתוך שיר: “בדידות היא בגד שימושי מאד... אתה אפילו יכול לחבוש אותה לראשך, בגשם בלי שרוח חזקה – כי בדידות היא בגד שימושי מאד.” והוא מצטט לה בתגובה: "אדם זקן - מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם. הוא מדשדש אל המטבח ושם המים הפושרים יזכירו לו שבגילו... שבגילו...”

"אתה עוד צעיר, אבא.” היא יורה, מנסה שלא לחשוב אם היא באמת מאמינה בכך או לא.

והוא צוחק גיחוך עצוב, משועשע מניסיונה הנואל והמקסים. המלנכוליות שבו מאיימת להתפשט גם אליה, והיא מבינה שאולי כבר אין מנוס. אין עוד טעם להחזיק בקירות. ככה זה איתו, תמיד בסוף מחליקים ונופלים. “טוב, אבא, אני חייבת ללכת.” היא מנסה נסיון אחרון לפני שהעצב נתקע בגרון.

"מה שלום אמא?” הוא שואל. “דיברת איתה? לא שמעתי ממנה כבר ימים.”

היא שותקת לרגע, מתוסכלת מעט מהשאלה. עייפה מלענות.

"מתי כבר תמשיך הלאה?” היא שואלת בלאות. "אתה מוכן בבקשה, אבא – בשבילי...” קולה חסר כוח לחלוטין.

הוא שותק אף הוא. "טוב,” הוא אומר לבסוף ביובש. “אני לא רוצה לעכב אותך יותר מדי.”

"אבא,” היא ממהרת להוסיף, “אני אוהבת אותך.”

"גם אני אוהב אותך, מתוקה שלי.”

ובכך השיחה מסתיימת.

הוא מניח את השפורפרת על כנה. השמש מאירה את הכתם על השולחן הלבן. הוא מוריד לרגע את משקפיו, משפשף בעיניו, ושב ומחזירם. מתיישב על יד השולחן, משעין מרפק אחד על אזור יבש, ומצמיד את היד שמחוברת אליו אל סנטרו. הוא מביט מהופנט בכתם השחור. הכאב משוטט לו ברחבי הדירה, בין כל מיני צדדים ופינות וזוויות, בין הכוס שבכיור האמבטיה לכרית המיותרת שנחה על המיטה. הוא לא שמע ממנה כבר ימים, אולי שנים, אבל הוא קורא בקפה שנשפך שהיא עוד מעט תחזור...