באחד הימים התקשר אליי איציק במפתיע והודיע שבעוד יומיים הוא חוזר לארץ, הוא ביקש את כתובתי ואמר שיגיע אליי לשיחה, ושאני אשמח לדעת במה מדובר. סיפרתי לו בהתלהבות שראיתי את נור בטלביזיה , הוא היה מופתע למדיי ושאל אותי כמה וכמה פעמים אם אני בטוח שזו היא, אישרתי באוזניו שזו היא.
יומיים הייתי במתח, עצבני ולא רגוע.
ערב אחד קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה, מעבר לקו היה הרופא הצבאי שטיפל בי באותו בסיס ששם גירשו את נור בחזרה ללבנון.
הוא שאל כמה שאלות, וכשאכן היה בטוח שזה אני, מסר לי הרופא את מספר הטלפון שאליו חייגה נור לדודתה במצרים, לאותה דודה שאצלה נמצא בני.
לקח לי יומיים לאתר אותך! אמר בהתרגשות.וחשבתי שאולי המספר שאליו היא התקשרה יעניין אותך.
בטח!!! קפצתי משמחה.
העוול שנעשה לך פגע בי מאוד,,,וממש כעסתי על מה שעשו. הוסיף בצער.
במקרה נתקלתי במספר שממנו חייגה הבחורה שהצילה אותכם! אמר והוסיף לפני שניתק-אני לא מבין עד היום למה גירשו אותה!
הכנסתי את המספר לזכרון הטלפון הנייד שלי הודתי לו כשתקווה חדשה בלבי.
ניסיתי לחייג למספר שרשמתי כמה וכמה פעמים אך ללא הועיל, הטלפון בצד השני צלצל אבל אף אחד לא ענה, ושוב התמלא לבי במחשבות רעות וחששות.
למחרת הופיע לפתע איציק בפתח ביתי, מוקדם משאמר, שונה ממה שהכרתיו, לבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנס אלגנט שחור,גורר בידו מזוודה חומה וגדולה.
הזמנתי אותו להיכנס.
הוא נכנס התיישב בסלון כשהמזוודה צמודה אליו באופן מוזר.
נו איך היה בחו"ל? שאלתי בנימוס, והאמת שרציתי לדעת מה הידיעה המשמחת שיש לו לאמר לי.
היה נחמד! הגעתי לפני שעה מחו"ל, קפצתי הביתה להביא משהו... אמר כשהוא מסמן על המזוודה.
ומה רצית ל...? ניסיתי לשאול והוא קטע את דבריי.
תקשיב שלמה, קיבלתי הצעה לשרת באותו בסיס .... בסיס פלח"ר, שמשם גירשו את נור. אמר בהתרגשות.
ונו מה? שאלתי בסקרנות.
ואני יכול להבטיח לך שאעשה הכל בכדי לשחררה... הוא פתח בזהירות את רוכסן המזוודה שולף תכולתה ומניח בזהירות על השולחן, רימונים, כמה אקדחים, שני רוביי עוזי שכפ"צים והמון כדורים.
מה כל זה? שאלתי בסקרנות והוספתי בהלצה-שדדת חנות נשק?
אחת ה"מחלות" שלי זה איסוף נשק! אמר בעיניים בורקות.
ואוי ואבוי אם ימצאו את הנשק הזה אצלי! אני אסתבך כעוגן! אמר בחשש.
אולי לא כדאי להסתבך... יש לך קריירה צבאית ואתה יכול לעוף מהצבא בגלל זה! ואפילו להכנס לכלא! אמרתי.
עזוב שטויות שלמה! אני חייב את חיי לנור, בלעדיה לא הייתי נשאר בחיים! אמר בהתרגשות.
יש עוד כמה בחורים ששירתו תחת פיקודי והם ייתנו בשבילי את הלב והנשמה-חייך לעברי והחל להחזיר את כלי הנשק בזהירות חזרה למזוודה החומה.
תוכל לשמור לי עליה? שאל בפנים רציניות.
כן! בטח! אשמור אותה בכספת! אמרתי.
טוב אני זז...צריך להתייצב מחר בבסיס החדש....שלמה תן לי כמה ימים לבדוק את השטח אני אהיה איתך בקשר! אמר, לחץ את ידי ויצא אל עבר מכוניתו שחנתה בחוץ.
הבטתי אל עבר המכונית המתרחקת במעלה הרחוב. בדיוק התקרבה ניידת משטרה באיטיות
כשהיא חולפת על פניי,לבי החסיר פעימה.
נכנסתי הביתה והחבאתי את מזוודת הנשק בכספת שבחדר השינה, ניגשתי והכנתי לי קפה שחור, מעיין בכותרות העיתונים שעל השולחן, ולא מוצא משהו מעניין.
הטלפון צלצל ומעבר לקו היה זה פרופסור נתנאל מנהל בית החולים איכילוב ששם עבדתי.
הוא שאל לשלומי וביקש לדעת מתי אשוב בחזרה.
עניתי שאני עדיין חלש ושאחזור בעוד שבועיים שלושה.
הוא איחל לי איחוליי החלמה והוסיף שכולם מחכים לי שאחזור ומתגעגעים מאוד.
נפרדתי ממנו בחמימות וביקשתי שיודה לכל הרופאים במחלקה בשמי.
סיימתי את הקפה וניגשתי לנמנם על הספה שבסלון, רוח קרירה החלה לנשב דרך החלונות, מלטפת את פניי, עיניי נעצמו ונרדמתי.
