מלאכים הרי תמיד מופיעים בלבן.
המאסטרו הניח את ידיות הדפיברילטור לצד המכונה, זיעתו ניגרה על רקותיו הייאוש השתלט גם על תנועותיו. ידע שהפעם הפסיד. המאסטרו מול אלוהים, תמיד הוא ואלוהים. הביט שוב ושוב בקו הישר במוניטור שלא הצליח לכופף ולו במעט והמאבק המתמיד הזה נטול השוויון על גורלו של הקו המהדהד במוניטור התיש אותו לחלוטין, הוא ניסה לכופף את הקו המרצד ואלוהים יישר לו אותו, כאילו דווקא. היה ברור מדוע המאסטרו לקח את זה אישית. זו דרכו של אלוהים לומר, די. תפסיק להתחפש לאלוהים. הוא היה גם הפעם ישר כמו הצדק, החלטי כמו אימת המוות, כמו תמיד. מנהל המחלקה שנשען על משקוף הדלת חש אף הוא בכך וסימן לו שוב ושוב באצבעו את המובן מאליו. די. שליחו של אלוהים.
קשה היה למאסטרו לקבל את החלטת המנהל כפשוטה. הוא חיפש בעיניו רגע אחד של ספקנות, סימן קטן לדו משמעיות, אבל מצא שם רק מבט משועמם שראה כבר הכול. לעזאזל, האם זהו גם מבטו היגע של אלוהים אחרי כל כך הרבה מיליוני שנים של בריאה, של מוות? הרי זה כל כך משעמם, חשב. בינו לבינו חישב המאסטרו כי הסטטיסטיקה שלו נטתה הערב קמעה לכיוון הבלתי רצוי מבחינתו ותהה האם הקושי המסוים הזה לקבל את החלטת המנהל נובעת באמת מאי הסכמה קלינית עם הבכיר ממנו או שהסתננו אל דעתו גם סממנים של גאווה אישית פגועה או שאולי באמת היה אכפת לו מאותו בר מינן שרק עתה, בין סידור המזרקים להסרת הכפפות, מצא המאסטרו את הזמן להציץ בתוויות שמו. הוא ידע בבירור שעבור האדם המוטל לפניו, הטוב ביותר קרה, הוא הרי כבר נגאל מיסורי המאבק לחיים, מהמעבר הלא צפוי, אף פעם לא צפוי, מעולם אל עולם. ראשו של המנוח אכן נח על הכר שליו ושלם ועיניו היו עצומות בשלווה של מי שכבר אינו קשור עוד בשום גוון וצורה להבלי העולם הזה.
המנהל יצא למסדרון להודיע למשפחה כי מבחינתם הרע מכל אירע והמאסטרו הודה לו בסתר ליבו על המחווה. קולות הפעייה שעלו מעבר לדלת סימנו לו את רגע הבשורה המדויק. אחד לאחד נכנסו בני המשפחה להתייחד עם המנוח בפעם האחרונה ולהיפרד ממנו. המאסטרו עוד חיטא את ידיו ליד הכיור בריכוז רב, בוחן בזוית עינו את הבאים והיוצאים. כל מי שחלף את סף הדלת היה נכנס פנימה ועיניו היו נותרות קרועות לרווחה מאימת העומד להיגלות לפניו. המבט הקרוע היה נלכד תחילה בפני המת השלוות, מתמקד בתימהון לבב באשמורות העיניים העצומות ומיד אחר כך היה המבט מבין משהו בעצמו, קולט את אימת ההכרה, מנתק את מבטו מן המנוח ובוהה בהחלטיות בקו הלבן שעדיין נע על המוניטור וסימן עבורו אולי בצורה הבלתי אמצעית ביותר את חד כיוונו של המוות, את החלטיותו הבלתי מתפשרת, את הסופניות של עצם קיומו. בהחלט רגע מכונן בהבנת החיים. עבור המאסטרו היה אמנם הקו הזה סימן מובהק לכישלון מקצועי, אך כפי שאמר לו פעם אביו זקנו, היכן שנטרקת דלת, נפתח חלון. דמיונו שריחף בחלל החדר כאחר כנף בגדו של אלוהים ניסה לבנות לבנה על לבנה, כמו בפאזל ענק, את נבכי היכלות חייו של המנוח ורבעו. חומרי הבניה היו הבאים והיוצאים מן החדר ותגובותיהם היו כלי עבודתו. ככל שהיה המאסטרו מנוסה במאבקים הללו לחיים ולמוות היה מנסה להמתיק את רגעי הכישלון בתחקירים ממין זה וכשנטרקה בפניו הדלת בידי אלוהים שוב ושוב להורות לו את דרכי ההשלמה, ניסה בסקרנותו הבלתי נלאית לחמוק שוב פנימה, אל עין הסערה, דרך אותו חלון שנפתח לו לרגעים אחדים של חסד.
כאן המקום לומר כי כינויו של 'המאסטרו' לא דבק בו על רקע צלילי המוסיקה הקלאסית של בטהובן או של היידן שאהב. גם לא בשל כישוריו הקוסמיים בהחייאות מוצלחות, או ביכולת להפליא בהטלאת פצועים חסרי סיכוי. הכינוי הודבק לו בידי עדת מעריציו, חבריו המתמחים, שסיפוריו המרתקים תמיד איחדו אותם למעגל שומעים מעריץ, הם היו מאזינים בפיות פעורים לסעיפי השערותיו המופרכות, לניתוחיו המדויקים ולתבניות הסיפורים אותם הפליא לערוך לפניהם נדבך אחר נדבך בהגיון חסר רחמים של חוקר מקרי מוות, ברכות של מי שיודע לגעת, ללא הצגת שמות וללא הסגרת סימני זיהוי של המנוח היה המאסטרו מפליא לשטוח בפניהם מבין ההריסות את תילי השערותיו והסקותיו והיה מציב בפניהם תמונה רחבה ומסעירה, מסכת חיים שלימה. את מיעוטו של המידע אסף מתוך היכרות ושיחות קצרות עם המנוח עצמו, כמובן לפני מותו, אך את חלק הארי יסד על יסוד צפייה והאזנה לבני המשפחה והחברים שסבבו את המנוח מיד לאחר מותו. המעטפת החיצונית, כך קרא להם.אלא שהיום נדמה היה כי משהו אחר מציק לו, משהו חיצוני שלא ממין העניין שלשמו התכנסו הוא וחבריו הרופאים לכאן, מן עצבות שודאי ראויה הייתה למקום ולזמן הזה אבל הייתה בכל זאת שונה למי שהכיר את המאסטרו.
הבת יפת המראה ורכת העין עמדה לא הרחק מן הדלת כשד"ר ג'אוות הביט בה מרחוק, את מי היא מזכירה לו, אמה פנתה אליה לחבק את ראשה עטור התלתלים וסמי חש במשהו מטלטל שסער בבטנו, העיניים שלה נותרו קרועות לרווחה גם כשהן בהו בקו הישר שבמוניטור, כמסרבת לקבל, כמנסה שלא להבין. ניכר היה בה כי טרם עיכלה את המתרחש סביבה. המאסטרו ניסה כמו תמיד לדרג לעצמו, רק לצרכיו, להעריך את מידת הכאב היחסי, הוא ידע שגם אם האמת דורשת זמן לעיכול, אימת הבשורה תכה בה לבסוף, אך לגביו היה זה אות וסימן. מניסיון רב שנים הוא ידע כי אין כמו התגובה הראשונית כדי להבהיר לעין בוחנת ומנוסה היכן טמונה האמת. דודה עליה לימדה אותו זאת. האישה ניגשה אל צד בעלה המת והניחה את קצות אצבעותיה בעדינות על שמורות עיניו כמנסה לסייע לו לעצום את מה שכבר נעצם בו מזמן. המאסטרו חש שיש בה השלמה, שנפשה הכואבת מתקרבת אל אותה תחתית באר אליה הוטלה האבן. אבל הבת ותלתליה נותרו מאחור ומבטה הקרוע, המחפש נקודת משען הצר את צעדיו, מבטה הצטלב לרגע במבטו הבוחן, המאסטרו לא אהב זאת, זה פגם לחלוטין ברצף המחשבה שתרגל כי תהלך על בהונות במקביל לדרך בה נערכו הדברים בחדר, זה פגם במרקם הסיפור שהחל לטוות לעצמו, זה דרש ממנו מידה מסוימת של השתתפות בצערן, מה שסירב בתוקף לקבל על עצמו מאז שהיה סטאז'ר ונתקל במוות הראשון שלו. את המוות ההוא הוא נשא אז על שכמו עוד שבוע שלם, המוות ההוא טרף את מנוחתו ושנת לילו ובלבל כליל את חושיו ואת צלילות מחשבתו. מאז למד לנתק בדרך מכאנית את מנועי רגשתו הנסערים מהנעשה סביבו ולנסות להביט כמו עליה. אז הוקל לו. הוא בנה במו ידיו מנגנון הגנה כנגד האימה, כנגד הכאב, לדחיית השייכות, ההשתתפות בצער, מותיר לעצמו רק פשפש קטן לרגשות אישיים של אהבה. מבטה הקרוע של הבת שנתלה שוב בעיניו החומקות גרמו לו להסתובב אל הקיר ולהמשיך לנגב בקפידה רבה את הג'ל מידיות הדפיברילטור כאילו כל אימת תפקודו תלויה בכך, אבל הוא חש במבט שהמשיך ודבק גם בגבו, ככתם, כאצבע תקועה בגבו, כקנה אקדח שננעץ בין צלעותיו. הוא ידע שיוכל לנתק מכאנית את הקשר הרפוי הזה שאיים להסתנן אל נהר רגשתו רק אם יעשה צעד מחפיר, רק אם יאמר משהו חד וחותך.
זהו, תודה, בבקשה, כולם לצאת עכשיו. פקד אל הקיר בקול שאינו קולו, קר כגופתו המצטננת של המנוח.
האם כפה את ראשה בהכנעה, היא הניחה לאבל להוליך את פעמיה מכאן ועד להליכי ההשלמה. הבת עדיין נשאה עיניים אל גבו המיוזע של המאסטרו אך בכל זאת יצאה חרש בעקבותיה. ליבו פעם בחזקה, זה היה קרוב, חשב לעצמו וניסה להתמקד בתנועותיו המיומנות.
הוא עמד כעת כשגבו אל הדלת, אבל חש בצעדים המהוססים שנכנסו לחדר, עכשיו הפנים, עכשיו המוניטור, עכשיו הדמעות ושוב הקו הלבן שנע בעקביות על המוניטור, כבדרך אגב סב חצי פניה ימינה לראות ודמו קפא בקרבו.
נעמה.
הנערה הביטה בו וידה שיחקה בעצבות בכפתורי סודרה, עיניה המופתעות סבו מן המת, אביה, וחזרו אליו, נעמה? הרהרה בוודאי בחטף, האם הוא קורא לאחת האחיות? כעת הבין סמי מה ראה בה ומה מלאו ליבו לראות.
דמעות עלו בעיניו כשנזכר, את סיפור הלילה הזה לעולם לא אספר, הבטיח לה סמי באותו ליל סערה בפורשו אל החדר השני וכאילו נפרץ אז לפתע חלון בחדר וכמו החלה רוח קפואה מן החוץ לכבוש את חומו הנעים של הבית, האם גם לסיפור הזה יש רק כיוון אחד, וכשהוא יסתיים, האם זה באמת סופי? הסיפור הזה יישאר כאן בין קירות הבית הזה כמו הצבע המתקלף על הקירות, אמר לה אז, הוא יעלם כמו הסערה שתחלוף, ייספג באדמה כמו השלג שימס בחוץ.. הוא נזכר איך היסס לרגע בטרם נעלמה דמותה מעבר למפתן, איך שילח לעברה נשיקה, נושף אותה לקראתה דרך כף ידו הפרושה.
©
