הם ישבו על ראש הגבעה הצופה לעיר המוארת ושוחחו.
תמיד כשרצו להתרכז אחד בשני מבלי שדעתם תהיה מוסחת בדברים אחרים היו באים לכאן. באו לפני שקיעת החמה ועכשיו כבר חושך .ילדיהם הבוגרים שנשארו בבית ידעו היכן הם נמצאים ואם רצו יכלו להשקיף אל הגבעה הניבטת אליהם מהחלון המזרחי של הבית. כמו כן ידעו שאין שעה מוסכמת לחזרתם. הבינו שהמפגש חשוב להוריהם ושאסור להפריע להם אף כי במעט מאמץ היו יכולים לטפס על הגבעה ולפוגשם.
אירוע שכזה היה קורה לרוב כשההבנה בין בני הזוג הייתה מתמוססת לחלוטין. כשלא הבינו אחד את השני ,מצב שגרם להיתקלויות, למריבות והגיע אף להיעדרויות בהסכמה של אחד מהם ליום ולפעמים יומיים.
חדווה זוכרת שכשהתחתנו ביקשה להוסיף לרשימת השבועות הבנאליות גם אחת שמדברת על הבנה ועל התחייבות מוסכמת שכשההבנה תתפוגג ביניהם יילקח זמן משותף וינסו להגיע להבנה חדשה שתשמש מכנה משותף.
ואומנם כך היה. משום מה עם הזמן נבחרה הגבעה למקום שאליו הלכו במקרים כאלה. בהתחלה היו עוד סופרים את מספר הפעמים שהגיעו לכאן אך עם השנים הפסיקו לספור והמחלקות שנפתרו ביניהם כאן על הגבעה נכנסו למחסן הזיכרונות האישי והמשותף שלהם.
חדווה הייתה מסוג הנשים שהקשר הזוגי עם בעלה היה אחד מאבני היסוד של חייה. אהבה אותו וחפצה בחברתו ומעולם לא התעייפה לעשות דבר שעשוי לקדם את החברות וחיי הנישואין שלהם. הייתה דבקה בתפיסה זאת של חיי נישואיה אף שלא תמיד עבדו הדברים לפי הקו בו בחרה. היא זוכרת שבהריון האחרון שלה שהיה קשה במיוחד, רצה דני להגיע כל ערב לפסטיבל בעכו ודרש שילכו יחד כי כך הם עושים כל שנה. בהתחלה קצת התקוממה. היא לא במצב אמרה וההמון שם דורך ודורס. אך הוא היה בשלו והיא התרצתה. חשבה לעצמה כי זה סוג הדברים שחוזר על עצמו , הצורך שלו בחברתה כדי להשלים הנאות וסיפוקים, דבר שיכול לשמח ולקרב אותם אך באותה מידה להעיק עליה.
היו שנים שהייתי מוכנה למלא צורך זה שלו ,אך בשנים האחרונות פחות, לא תמיד ולא בכל מחיר. חשבה לעצמה.
דני היה תמיד מבקש למשוך את הזמן ולטעון שעדיין לא הגיעו לרגע בו הם חייבים לעלות לגבעה, אבל חדווה לא הייתה מניחה לו עד שהיה מתרצה ועולה איתה.
היום מצאו עצמם שוב על הגבעה. האבנים שגלגלו בפעם האחרונה כמקום ישיבה עבורם עדיין היו באותו מקום ובאותה תנוחה של לפני שנתיים, בדיוק כמו שהניחו אותם אז, בפעם הקודמת שהיו כאן. צחקו על זה ודיברו ביניהם שכנראה הן תשארנה כאן ותהינה עדות למצבם הזוגי עד קץ הדורות. וטוב שצחקו, מכיוון שהקונפליקט הפעם היה חד וכואב ולא נראה היה שימצא פתרון קל.
התיישבו על אותן אבנים אחד מול השנייה דבר שהזכיר להם פעמים קודמות בם חיפשו פתרון
למחלוקות שביניהם.
הפעם חסכו מעצמם את השיחות הקלילות שקדמו בדרך כלל לשיחה שבשלה הגיעו. כמעט ולא הייתה שיחה ביניהם. דני היה מתוח ושתקן שלא כהרגלו. ניכר היה שסוחב מטען ושההכרח לפרוק אותו מול חדווה לא משמח אותו במיוחד. חשב לעצמו כמה יוכל לחשוף מבלי להכאיב, הרי היא האדם הכי חשוב לו בעולם.
כהרגלם חדווה הייתה זאת שפתחה. חיפשה את עיניו המחפשות מקלט. המתחמקות.
אתה לא איתי בזמן האחרון וגם עכשיו אינך, אמרה. לא ממש מבינה מה קורה,
דיברה בשקט וניסתה שלא להאשים,
כמה שאני מנסה להתקרב ולהיות לך חברה אני מוצאת אותך רחוק, לא מוכן, נמצא בעולמות אחרים שאיני יודעת דבר וחצי דבר עליהם.
חדלת לשתף אותי ביום יום, במה שאתה מרגיש, במה שקורה לך. לפעמים אני מרגישה דחויה ושרק אם יכולת היית אומר לי "עזבי אותי במנוחה" אבל אתה לא אחד שיגיד דבר כזה . אני מנסה לתת לך מנוחה, לא יודע עם שמת לב, אבל גם לי יש צרכים ביחסים שלנו. מה שמחוץ ליחסים אני מסתדרת גם בלעדיך. אבל אלו דברים שבמילא אינך מעורב בהם עבודה, חברות שלי , החוג שאני משתתפת בו לאחרונה. בכל השאר אם תירצה או לא אתה שותף. אני יודעת שאני נשמעת מאשימה ואולי אני באמת מאשימה , אבל איני יודעת איך להמשיך מכאן. אם יש בי אחריות לכל זה גלה לי כי אני בעצמי לא יודעת מאיפה להתחיל.
דני הקשיב למונולוג של חדווה ולא הפריע לה ולו במילה. מגרד היה כל העת את הצלקת הקטנה שבמצחו דבר שמצא עצמו ברגעי מבוכה וחובר אונים. איך יאמר לה את שעל ליבו? איך?
ראי חדווה זה הכול אצלי, התחיל בגמגום מה, את צודקת, איני משתף אותך במה שאני עובר בתקופה האחרונה. אולי כי איני מעז ואולי גם כי אין לך חלק בזה. עניין שלי נטו. הצרכים שלי השתנו או שגדלו ואני מתקשה למצוא להם מענה. זה תמיד היה כך אבל מעולם לא במינונים כאלה. עכשיו זה כבר גדול עלי, איך אגיד לך, את זוכרת את הבור ההוא שדיברנו עליו פעם?, הבור הזה של חוסר אהבה שיש בתוכי שאינו מתמלא. זוכרת?
אז הוא נפער שוב.
חשבתי שכבר התמלא, הרי עברו שנים מאז, אני עשיתי את שלי, גם את עזרת לי למלא אותו, הילדים לקחו חלק ואפילו החברים בידיעתם או שלא בידיעתם, בעצם האהבה שלכם אלי, מעולם לא חסרה לי אהבה, אני מודה, אבל כנראה שהוא עמוק מידי הבור הזה. אני מציץ עליו יום יום ורואה שהוא עדיין ריק ומתעורר בי פחד שאולי לא יתמלא לעולם, שאולי הזמן הולך והוזל. בור כזה את חייבת להבין זה דבר שמושך למטה,שמפיל אותך. איני מאשים לא אותך ולא אחרים, זה הבור שלי,הבנתי כבר שלחיות עם בור כזה זה כמו לחיות בלי רגל, או יד או סתם כול איבר חיוני אחר.
לא תאמיני, התחלתי לזרוק לתוכו כל דבר שיעזור למלא אותו. כל שמצאתי בדרכי, אני מתעסק בזה במחשבותיי, בגופי ,במילותיי בשתיקותיי.
דני עצר לרגע את שטף דיבור הרים את עיניו ופגש את עיניה של חדווה שכל העת הייתה מרוכזת בו.
הערב ירד. כבר אפשר היה לראות את הכוכבים המכסים את אט את השמים הכחולים.
את מבינה, אני חייב לעצור את המרוץ הזה, המשיך כדי שלא יצטרך להתחיל מהתחלה, אני מתחיל להתעייף ויש לי אותך וגם הילדים מחכים. לא סתם שאני ככה, אני עצמי לא אוהב את עצמי בימים אלו. לא רק את מרגישה דחויה ,כמה שזה ישמע מוזר גם אני מרגיש דחוי ועוד על ידי עצמי. לפעמים לא נותר לי אלה לרחם על עצמי ,עליך ,עלינו.
חדווה התרוממה מאותה אבן שישבה עליה , פסעה שני צעדים ועמדה מאחוריו מצמידה אותו אליה וחבקת את חזהו בשתי ידיה. עמדה ככה כמה דקות מסתכל על הנוף הניבט מהגבעה.
רק את זה אל תעשה, אמרה ברכות, אל תרחם לא עלינו ולא על עצמך. אנחנו בסדר ומקווה שגם אתה תהיה. כנראה נרד הפעם מהגבעה בלי פתרון. אתה יודע שאמשיך להיות לצידך ועבורך אך איני מבטיחה כלום. הבור הזה עמוק משחשבתי בתחילה, לא הבנתי אותו אז וגם היום איני ממש מבינה את מהותו, אבל אני יודעת ומבינה את מהותה של האהבה.
ואיני מדברת רק על אהבתי, גם על אהבתך שלך לעצמך,
שתי אהבות. זה המון כדי למלא בור.
אם הן לא תספקנה את ריקנותו של הבור ,שום דבר לא ימלא אותו.
תצטרך לחיות איתו ריק עד סוף ימיך.
השביל לכוון העיר היה חשוך. התחילו לרדת בו כשהכוכבים משמשים להם כתאורת שדה.
הגבעה תחכה לפעם הבאה.
