כל הזכויות © שמורות למחבר
פרק ד: זה לא נגמר עד שהכול נגמר
אחי שם קץ לחייו בגיל 19 ובני נהרג טרם מלאו לו 20, או בעצם - טרם חגג 20 שנה. אני חי רק בשביל מיכלושלי ובשביל הילדים, דניאל, רבקה, שירי ואושר הקטנה. לי בשבילי אין מה לחיות. יום עובר ויום בא, יום חולף ויום מגיע ואריאל ז"ל תמיד בראשי עם אחי - דודו שלא הכיר. עכשיו הם מכירים למעלה בפני האל, בגן העדן. אני מנסה לאהוב כאילו לא נפגעתי, לשאוב כוח ממשפחתי. הוי, זה קשה. הימים קשים, ואני כבר לא צעיר כמו פעם, אינני יודע אם יש בכוחי להמשיך. "זה לא נגמר עד שהכול נגמר", מהדהד בראשי משפט משיר שאת שמו שכחתי. אבל זה באמת לא נגמר. החיים נמשכים. בשביל משפחתי, אם לא בשבילי.
דניאל שלי מצא לו את חברתו. החתונה הייתה יפה, אך עצובה מאוד. שנה אחרי חתונתם נעשינו סבא וסבתא. אני כבר זקן, סבא. "בואי, מיכלושלי, נפרוש מן העולם, נצא לחופשה, ננסה לשכוח מהכול, בואי". כך יצאנו, מיכלושלי ואני, לחופשה הראשונה שלנו מאז שנהרג אריאל. ובעצם, לחופשה הראשונה שלנו מאז שאושר נולדה. אי־אפשר היה לנו בלעדיה. בחופשה גיליתי מחדש את אשתי, אפשר לומר. את יופייה, את גופה, את אופייה, את מיניותה, ולא אפרט.
שבועיים, שבועיים של חופשה היו לנו. שבועיים שנראו כמו נצח. במובן החיובי של המילה. 14 יום שחבל שנסתיימו.
כששבים מחופשה, שבים לשגרה. מטפלים בנכדים - בתאומים של דניאל ואריאלה, בחירת לבו. מה אהבתי את שמה. הוא מזכיר לי תמיד את אריאל שלי ז"ל. חוזרים לשגרה, ונדמה לי, שמיכלושלי חשה כמוני בראשונה - חירות, חופש, אהבה והרבה תקווה.
"שאולי, שאולי, עזור לי, אינני מרגישה טוב". אני לוקח את מיכלושלי לרופא. "בת כמה את, גב' רזיאל?", שואל הרופא. "62", היא בקושי עונה. בדיקות - ההמתנה קשה ביותר, אוי. יוצא הרופא, "מר רזיאל, אחרי סדרת בדיקות מקיפה ביותר שערכתי, גילינו לאשתך גידול בשד. צר לי." אני המום. מגמגם ולא יודע מה לומר. הרופא ממשיך: "עכשיו נבדוק אם הוא שפיר או, חלילה, ממאיר. על כל פנים, זהו גידול קטן, וטוב שבאתם מוקדם, כי גילוי מוקדם..." איני יכול להקשיב לשאר דברי הרופא. אני יודע בדיוק מה רוצה הוא לומר. איך, איך, תסביר לי אלוהים, איך מהרגשה רעה סתמית מגלים, שלא נדע, גידול בשד, איך?!
עורכים בדיקות, בדיקות נוספות. "לאשתך, לצערי, יש סרטן בשד". התעלפתי. אני מתעורר בבית החולים, ילדיי סביבי, תומכים, מודיעים שאמם מיכלושלי תתחיל בטיפולים מוקדם ככל האפשר. הקרנות, טיפול כימותרפי ועוד שמות שלא הבנתי - כל אלה מיכלושלי עוברת. שְׂערהּ היפה נושר, כבר נשר, למעשה. מצאתי את עצמי חסר־אונים. מיכלושלי, שרוממה אותי, שעזרה לי והרימה אותי מן התהום שהייתי בתוכה - אותה מיכלושלי נמצאת עכשיו בצרה צרורה שכזו. "יהיה בסדר. שנינו, את ואני, ובמיוחד את - נתגבר על זה, מיכלושלי. הרופא אומר שאבחון...", "כן, כן, אני יודעת, גילוי מוקדם מסיע להבראה מהירה וכל השטויות הללו, כן". "מיכלושלי", "שאול, תפסיק לקרוא לי כך! אני הולכת למות, אני גוססת, די, קרא לי מיכל ודי!" קראתי לה מיכל. בתוך לבי אני יודע שהיא צודקת. בלילות אני בוכה עם ילדיי. "זה לא נגמר עד שהכול נגמר", מהדהדת שוב בראשי אותה השורה מהשיר. בשבילה, בשביל מיכלושלי, הכול נגמר, ואם בשבילה הכול נגמר, אזי בשבילי ודאי שהכול נגמר.
שנתיים נאבקה בסרטן. שנתיים. כל חיי לא היו קשות כמותן. נפטרה מיכלושלי אחרי שנתיים. יפה הייתה בחייה, יפה במותה.
היום אני בן 66. שנה אחרי מות אשתי. ילדיי גדלו להם, והאמת היא שאינני זוכר את גיליהם. שירי עזבה אותנו ונסעה לחו"ל עם בעלה. רק רבקה, דניאל אושר הקטנה, שכבר לא כל־כך קטנה נותרו בארץ. קשה לי בלילות. הכי קשה לי בחגים. בחגים כולם ביחד נמצאים, ורק אריאל, מיכלושלי, וכמובן אחי, ותיבדל לחיים ארוכים שירי - רק הם אינם אִתנו.
אני כבר לא עובד. השרביט הועבר לדניאלי שלי, והוא מנהל כיום את חברת הביטוח, ששמה נשאר, 'מיכל ושאול ביטוחים'. רבקה גם היא עובדת בחברה, ומפרנסת בכבוד את משפחתה. ואושר - אושר שלי עובדת בתחום החינוך.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא...", אומר דניאל, בנם של מיכל ושאול רזיאל, זכרם לברכה. אומר קדיש על אביו שאול, שנפטר בשיבה טובה והוא בן 70. והכול נגמר.
סוף.
