עד החתונה זה יעבור

פרק א: כתמים

  "עד החתונה זה יעבור", מרגיעים תמיד ילד קטן שנופל על ברכו בעת משחק בגן המשחקים. לפעמים, 'זה' לא עובר, לא עובר לעולם.

  אני יכול לספר בבדיחות הדעת על אדם שמעולם לא התחתן ולכן 'זה' לא עבר לו, אבל רוצה אני לספר את סיפורי שלי, סיפור שלא שומעים בכל יום.

  אני גבר בשנות הארבעים לחיי, נשוי לאישה מקסימה ואב לארבעה ילדים למופת, ורק בעיה קטנה יש לי: אמי, עליה השלום, שיקרה לי בילדותי כשאמרה ש"עד החתונה זה יעבור". לי זה לא עבר, לא עבר עד היום.

  איש עשיר אני, כן, אפילו עשיר מאד, שכן חברת-ביטוח בבעלותי. עם השנים עבדתי קשה והגעתי לאן שהגעתי בזיעת-אפיים ובקושי רב. אמי, עליה השלום, סייעה בידי, ואשתי, תיבדל לחיים ארוכים, עזרה לי להגיע עד הלום. אך הפצע לא הגליד, הפצע נשאר עד היום. זהו פצע שלא נראֶה, פצע שלא נשמָע, פצע שקיים בתוכי ואיש פרט לרעייתי שתחייה אינו יודע על קיומו.

  טרם אשתף גם אתכם, ידידיי, בסוד הפצע, אזהיר, כי פצעי קשה להבנה, קשה לתפיסה וקל מאד לטעות בו. פצע שקשה לקרוא עליו וקשה עוד הרבה יותר לכתוב עליו. אם דבריי עד כה קשים, אנא חדלו מן הקריאה. בעלי-הלב החזק - נא המשיכו לקרוא על לבי שנחלש ונשבר, על נפש שסועה ושבורה.

  הכול התחיל בהיותי בן 8 שנים. אחי נולד בדיוק אז. עוד אחזור אליו. בגן המשחקים שבשכונה נפלתי על ברכי. "הו, עד החתונה זה יעבור", הרגיעה אמי, זכרה לברכה, ובידהּ האחת נענעה את עגלת אחי ובידה השנייה ליטפה אותי. פנתה לשוחח עם חברותיה, והוא בא, הרגיע אותי, ליטף את ברכי ואז, תוך כדי ליטוף עלה בידו אל המקום האסור. נרתעתי. בכיתי יותר. "הירגע, שאול, שמעת את אימא, עד החתונה זה יעבור", הוא אמר לי והמשיך בשלו.

  למחרת, אני זוכר, זוכר כמו היה זה אך היום, שוב שיחקתי בערב בן-המשחקים. הוא בא. פחדתי. אימא דיברה עם חברותיה. הוא ליטף לי את הברך. "אבא", אמרתי לו אז, "הברך לא כואבת לי עוד, די", אך הוא המשיך ועלה שוב אל האזור האסור. בכיתי. רצתי אל אימא, שנענעה את העגלה של אחי. "עד החתונה זה יעבור", הפטירה.

  כך המשיכו הליטופים במשך שנתיים. כל פעם מצא תירוץ אחר ללטף. בגיל 10 החליט הוא לרשום אותי לחוג שחייה. "הילד צריך ללמוד לשחות", אמר לאימא ז"ל. כמו אבא טוב הוא היה מסיע אותי לבריכה ומחזיר אותי הביתה, אך מה שקרה שם, בברֵכה, נשאר בו ובנפשי. כי בברֵכה, בתוך המלתחה, עם ילדים בני 10 ועם נערים מעט גדולים יותר, היה תמיד זקן בן חמישים או יותר, נושא עיניו אל אחד הילדים - נושא עיניו אליי. "מי זה הזקן שנכנס אתך כל פעם?" לא פעם שאלו אותי הילדים. איך יכולתי לומר להם, שהזקן שלוטש עיניו אליי הוא אבי? כל פעם היה מתבונן בי, כמו משגיח עליי, אך למעשה נהנה לראותני שם ללא בגדים, חשוף, פגיע, נבוך, עם דמעות בעיניים.

  ואיפה הייתה אימא ע"ה בכל זה, תשאלו? בטוחני שידעה היא, אך לא חשבה שיגיע עד כדי-כך רחוק. וזה הגיע רחוק, רחוק מאד.

  כי אחרי הליטופים וההתבוננויות הארוכות, החלו הנגיעות היותר ברורות, היותר חזקות. אני זוכר שבגיל 11 נשארנו פעם לבדנו, רק הוא ואני, ואז - "שאול, הגיע הזמן להתרחץ", הוא אמר. אני בתומתי סברתי, שזכיתי במעט זמן להיות לבד, בלעדיו, בלי הפחד ממנו. התפשטתי ונכנסתי להתרחץ. אצלנו בבית לא היו מפתחות לדלתות-החדרים, כי אימא ז"ל פחדה תמיד ממקומות סגורים או יותר נכון נעולים, ולכן סילקה מהבית את כל המפתחות. כאשר מישהו התרחץ, היה מודיע על כך והיה מדליק את האור וסוגר את הדלת אך לא נועל - ומחלון הדלת היינו רואים אור ויודעים, כי מישהו נמצא שם.

  נכנסתי להתרחץ. לא חלפה דקה ואני רואה אותו מולי, ערום כביום היוולדו. נבהלתי. נרתעתי. "אני מזיע", אמר, "ואתה יודע שצריך לחסוך מים, אז בוא נתקלח שנינו כדי לחסוך מים". לבי יצא ממקומו. אני, נער בן 11, מתרחץ עם זקן בן 50 ויותר, שקורא לעצמו אבא, אבי.

  אותה אמבטיה הייתה ראשונה בסדרת אמבטיות יחד עמו היה נכנס, נוגע היכן שנוגע, מרגיע ולא מרגיע, נוטל את ידי לגעת במקומות אסורים, ומחייך. אינני יודע, איך אדם שקורא לעצמו אבא עושה דברים כאלה לִבְנו.        

  הימים עברו, ואני הלכתי והסתגרתי בתוך עצמי. בניתי לי עולם משלי, כאילו מנותק מהמציאות, מרוחק מכל דבר שבעולם.

  בגיל 12, סוף כיתה ו', לקחה המורה אותי לשיחה עם הוריי. "שאול מאד מופנם וסגור. חושבת אני שיש להפנותו לפסיכולוג ילדים. יש לי..." "שאול שלי לא צריך שום פסיכולוג!", הגנה אמי, זכרה לברכה, עליי, והוא שתק, ואח"כ אמר "ניקח אותו לפסיכולוג". אחרי שיחה של כשעה עם פסיכולוג הילדים, קבע זה "שאול, לא אתה זקוק לפסיכולוג אלא המורה שלך זקוקה לאחד כזה. אתה ילד נורמאלי, מעט מופנם, אבל נורמאלי לחלוטין", פסק. אותו פסיכולוג היה מומחה בתחומו, והיום, במרחק הזמן, נדמה לי, כי בוודאי הבחין בדבר לא נורמאלי אצלי, אף כי היטבתי להסתירו.

  "שאולי שלי, הכול בסדר?", "כן, מיכל, אשתי האהובה, הכול מצוין". כפי שאמרתי, יש לי האישה הנהדרת ביותר בעולם, תומכת ומבינה אותי, והיא עזרה לי מאד להתגבר על הכול. ועדיין הפצע לא הגליד, עדיין הוא שם, ויהיה שם עד יום מותי. "שאולי, תרצה קפה, אהובי?", "כן, מיכל, תודה".

  מכאן הסיפור שלי נעשֶׂה יותר קשה. מי שקשה לו – יחדל־נא לקרוא עכשיו. בעלי הלב החזק הם שימשיכו לקרוא עליי, על לבי שנסדק ונשבר לאט־לאט.

  בר מצווה. אירוע משמח לכל הדעות. אירוע אומלל, עלוב ועצוב, שכמעט שנמחק מזיכרוני. רק הוא שמח היה, גאה בבנו שהגיע למצוות. כל שזוכר אני הוא שעליתי לתורה, קראתי בטעמים והשׂבעתי את רצונו, אך בתוכי רציתי לצעוק, לזעוק, לבכות. לומר לכולם את האמת, לספר את סיפורי בקולי־קולות.

  שבוע אחרי בר המצווה שלי קרה הנורא מכל. שעה שכל בני הבית יצאו, אינני זוכר מדוע, ורק הוא ואני היינו בו, פנה אליי ואמר "טוב, עכשיו אתה בר-מצווה, אתה מוכן לדבר הבא". הייתי בן 13 והבנתי בדיוק למה התכוון בביטוי, 'הדבר הבא'. כל התנגדויותיי לא הועילו. כל ההתחננויות שבעולם לא הועילו. אני זוכר זאת כמו היה זה אך היום. כיצד קירב את שפתיו המטונפות לשם ועשה מה שעשה, וכיצד הכריחני לקרב את שפתיי ולענג אותו במקום האסור, וכיצד קרא לי למיטתו וחדר לתוכי בכל הכוח, בכל צעקותיי. עד שהגיע לסיפוקו, כמו שאומרים. אחר־כך אנס אותי לבצע בגופו אותו הדבר.  "זה מענג, תרגיש נפלא", אמר. הרגשתי גועל נפש. אחר־כך רצתי לחדר האמבטיה להקיא את נשמתי. רדף הוא אחריי, ניקה את שהקאתי, הכה אותי, הפשיט והתפשט, "עוד פעם", אמר. והשאר כבר ידוע, אין מלים לתאר ---