סיבה למסיבה (או פגישה שכזאת)
מלאך המוות בא לבקרנו מספר פעמים. הזמנו אותו, אני ואשתי הנאמנה, שלא היה פחד או חרטה בעיניה הטובות. הפעם הוא בא לקחת אותנו עמו. הוא היה לבוש שחורים כפי שציפיתי, אבל לא החזיק חרמש שמתכתו מבהיקה ולא היה לו זנב גם לא קרניים. הוא היה צעיר, נחמד וסימפטי. חיכינו לבואו בחדרנו הקטן חבוקים במיטתנו, וכשהגיע, חשבתי שהוא אכן מלאך ולא מוות.
לפני שהתיצבנו בפני בורא עולם ראיתי את מודעת האבל בעיתון, וחייכתי. שמותיהם של כל חבריי ושל אלה שחשבו עצמם חבריי הופיעו בה, והיא לא הייתה גדולה במיוחד. קמצנים שכאלה. בתחתיתה צוין גם היכן ומתי יתקיים מפגש האבל. שמם של אחי ואחיותיי לא הופיע בעיתון, ואני תהיתי אם מישהו מהם יישב עלי שבעה. ככה הם, ככה הייתי גם אני בחיי.
הספקנו גם לראות ממעל את מפגש האבל, אשתי ואני. והיא, ששמעה אודות חלק מחבריי במהלך שנותינו המשותפות שם למטה, אמרה לאחר זמן מה, "נמאס לי מהם", ועזבה. רציתי מאד לראותם,לשמוע את שיחם לפני שאתנתק מהם לתמיד.
במשך כל השנים הייתי כמו זר בין חברייאולי בגלל היותי שתקן. לפעמים היו קוראים לי "הפילוסוף שלנו", באיזו מין חיבה קטנה. הם היו מרוכזים בעצמם, עסוקים בבניית עתידם, וחיי שלי הם רק הווה שפעם היה עתיד שלא התגשם. הם אינם יודעים עלי דבר וחצי דבר, על עברי על מחשבותיי.
כבר זמן רב מאוד שלא היו יחד, ומותי, ואולי גם הנסיבות העמומות בהן הסתלקנו אשתי ואני מהעולם, היו סיבה טובה להיפגש. אני רואה אותם עכשיו קטנים כל כך, מגיעים אחד אחד או בזוגות, מתכנסים תחת עץ התות הזקן שבחצר ביתו של איציק, עומדים ומשוחחים. ובזווית העין, כך אני יודע, הם בודקים אחד את השני, מי השמין ומי רזה, מי הקריח ובשערו של מי זרקה שיבה.
תלתליו של איציק האפירו, וסיגריה שתמיד הייתה תלויה בזוית פיו, עדיין שם, כאילו דבקה לשפתותיו כל השנים האלה. עכשיו הוא מוציא בקבוקי שתייה קרה מארגז פלסטיק ירוק שעומד בפינת החצר, מתנשף, ומניח אותם על שולחן מוארך מכוסה בסדין לבן. רבקה אשתו קוראת בקולה המאנפף, "חבר'ה, יש כאן שתייה". "חבר'ה", כאילו הם עדיין צעירים שהתכנסו עכשיו לאיזו מסיבה. מאוחר יותר, עזה ניגשת לשולחן מביטה סביבה בחטף לוודא שאיש אינו שם לב למעשיה, מרימה בתנועה חפוזה את הסדין ובודקת. "כמו שחשבתי", היא אומרת לבעלה שעומד לידה ושאת שמו לא ידעתי, "סתם לוח דיקט". ואני רואה את החיוך שלה, דק ובלתי נשלט כמעט, חיוך זעיר של שמחה לאיד.
הנה מגיעה צילה, אלמנתו של משה ידידי, שהיה איש טוב ועדין. בלבוש מרושל כמו פעם, מרכיבה משקפיים בעלות מסגרת גדולה וצהובה, כמו פעם. עור פניה נפול ומקומט מאוד והיא איננה מאופרת, ולו במעט, כמו פעם. לפני שנים רבות מאוד היה לנו מין רומן קצרצר. הוא הסתיים כי צילה רצתה להתחתן ואני לא הייתי מוכן. ערב אחד היא הודיעה לי כי עלינו להיפרד, ואני לא עשיתי כל מחווה של מחאה, קטנה ככל שתהיה. ומאוחר יותר בחצי הלילה היא התקשרה, הייתה נסערת, נרגזת כל כך ומילותיה מלאות ארס. תמיד הייתה בעלת לשון מצליפה, בוטה, חריפה. אולי חשבה כי כך, בלשונה, תוכל להשיג את רצונה. אולי רצתה להתחבב על כולם, שעדיין ראו עזות מצח כאומץ לב. ואולי, כך אני חושב עכשיו, רצתה להתגבר על איזה פחדים סמויים שבתוכה. לא עניתי לה אז, לא רציתי להיגרר לאיזו אמירה בוטה או מתגוננת, וזמן קצר לאחר מכן היא נישאה למשה. אבל הנישואים לא סיפקו אותה. הייתה מתקשרת, מגיעה לדירת הרווקים הקטנה שלי, מעבירה אתי את הלילה, ולמחרת חוזרת אל משה בעלה. האם ידע על כך? האם נפגע? האם הצליח לסלוח לה? ולי? האם הגיעו שניהם לאיזו הבנה גלויה או חבויה כי רק כך יוכלו לצלוח את דרכם המשותפת? מעולם לא שאלתי אותה על כך. הייתה באה ונעלמת, ואני דווקא חיבבתי אותה על כך כל אותן שנים. ביקוריה הליליים פסקו לאחר מותו ולא ראיתי אותה מאז.
אני רואה עכשיו את צביקה. השנים הרבות לא צימקו את קומתו והוא עדיין דק ותמיר. לידו רובקה שהיה פעם מושא להערצתן של כל הנשים הצעירות שבחבורה, והיום הוא בעל כרס גולשת וקרחת מבהיקה. הם משוחחים ואחרים מצטרפים אליהם, סובבים אותם. צביקה במרכז, מעלה זיכרונות אודות איזה אירוע רחוק בו נגנב ממנו הארנק. הוא מחייך ומספר בבדיחות דעת איך הניח את ארנקו על השולחן בחדר בו היינו כולנו, איך ראה את הארנק נבלע בהבזק בידיו של מישהו מאתנו. הוא צוחק עכשיו בנינוחות טובה, שמקורה באיזו סמכות שהיה מורגל בה מאז, וכולם מחייכים אתו. ואז רובקה פולט בבהלה, "זה לא אני, זה לא אני". את כרסו הגדולה, המרעידה וגולשת, הוא מנסה עכשיו לתחוב פנימה אל תוך מכנסיו מושך כלפי מעלה את חגורתם. שם למעלה אני רואה ושומע וצוחק צחוק גדול במלוא ריאותיי, ולמטה צביקה אומר, "תירגע רובקה, תירגע".
"מה שלום הבן?" שואל עכשיו צביקה, ולשבריר של שנייה רובקה מהסס. אחר כך הוא שואף אוויר פנימה ממלא את עצמו בחשיבות, ועונה, "הוא בעסקי מחשבים!" ואני יודע, כמו כולם שם למטה, כי דווקא בנו של צביקה הוא זה שלמד מחשבים, בטכניון, והוא מצליח מאוד. אני יודע שהם לא ישמעו אותי עכשיו, ואומר בקול רם, בלעג, לרובקה, "עסקי מחשבים? מה, הוא מוכר? קונה? מתקן או מתקין?" למטה צביקה רק מניד מעט בראשו מעלה ומטה בהסכמה ואומר לרובקה, "יפה". איש חכם הוא צביקה, כך תמיד חשבתי. ורובקה? מעולם לא חיבבתי אותו. תמיד חשבתי שהוא יומרני, נפוח ללא תקנה, וכל כך צר לי על בנו שבעסקי המחשבים.
רבקה, אשתו של איציק מצטרפת אליהם עכשיו. היא מחזיקה בשתי ידיה אלבום תמונות שלנו ומציעה לכולם להסתכל בו. כך היינו עושים פעם. מישהו היה מביא את האלבום הזה לכל מפגש, של שמחה או של צער. תמונות נושנות של כולנו יש בו, מטיולים, מסעות, חופשות. האלבום עובר עכשיו, כמו פעם, מיד ליד ומגיע לידיה של עזה. עזה באה למפגש האבל הזה שלי עם בעל צעיר,חדש, והיא יפה יותר היום משהייתה בצעירותה. היא מדפדפת לאטה באלבום, מסתכלת, בוחנת באטיות ובדקדקנות כל תמונה. וכשסגרה אותו פנתה אל כולם ואמרה, "שמתם לב שבכל התמונות צביקה נמצא במרכז?" יש איזה כעס בקולה וכולם משתתקים במבוכה. עזה הצטרפה אלינו כשהיינו די מגובשים והייתה צריכה לעמול קשה על מנת למצוא את מקומה בינינו. אינני בטוח שמצאה אותו. עזה ממשיכה ותובעת, "אני חושבת שצריך לדבר על זה!" צילה וצביקה וגם רובקה מחליפים מבטים. לא השתנתה, עזה. כשמשהו הציק לה הייתה תובעת לקיים שיחה כללית, אבל השיחות האלה שדרשה מעולם לא התקיימו. אני זוכר שפעם אפילו אמרתי לה, "לא כדאי עזה, עזבי את זה".
צילה, חריפה כתמיד, מסיטה את הנושא ואומרת בקולה הצרוד, "מישהו יודע מה קרה לו? איך מת?" והם משתתקים. "לא ידעתי בכלל שהיה נשוי", אומר איציק בשקט כאילו לעצמו, ורבקה אשתו שלא יכלה כנראה לשאת את השתיקה, מתפרצת כמו משב פתאומי של רוח קרה, "נו חבר'ה, בואו לאכול", והם נעים בכבדות לעבר השולחן העמוס.
גם כשהחלו כבר להתפזר נשארתי שם. שמעתי את שיחם ושלא כדרכי הגבתי הפעם, ובקול רם וצלול. אבל הם לא ראו אותי ולא שמעו את קולי, כמו אז, כמו שהיה תמיד. והמשכתי לרחף מעליהם, רואה ואינו נראה, מסרב להיפרד ממשהו שלא היה שלי.
