ארוחה משפחתית

סיטואציה מלכותית עומדת לפני, אני הולך למשפחה של החברה שלי בפעם הראשונה. קיבוץ פסטורלי, ציורי. קר לי ואני עם חולצה קצרה. אסור לי לרעוד. אני מתיישב ואומר שלום לכולם. במשפחה שלי זה היה מלווה בשתי נשיקות, אחת לכל לחי, וכאן זה מלווה בקידה קטנה עם הראש, חיוך מנחם, ולפעמים לחיצת יד. הרבה בנות, מעט בנים, אני מתאר את האווירה הנשית שמקדמת אותי. חברה שלי, זהובת שיער וחיוך מאוורר, מתיישב על ידי, אני מפחד לגעת בה מול המשפחה שלה.

אוכלים.

סכין ומזלג בנימוס מדופלם, משוררת ציורית, קיבוצית, מתיישבת אל מולי, לא שואלת כלום, אפילו לא מתעניינת. רק בוחנת. האוכל טעים, קצת לא נוח, זה בטח בגלל הפעם הראשונה, אני חושב הרבה, מעיף מבט חטוף על הדודים. רק שלא תגיד שאני כותב, כי אז בכלל אני אתאדם ואגמגם. לא טוב לגמגם במצבים כאלה.

קמים.

מתיישבים על הספה, אני שותק, רוב היום הזה אני שותק. מה אני כבר יכול להגיד, אין לי ממש נושאים משותפים. והם לא שואלים. חברה שלי מציעה לי סיבוב בקיבוץ, אני עונה בחיוב. באמת פסטורלי, אני אומר לעצמי, הרבה ירוק, הרבה ירוק, וקצת אנשים. מכונית מידי פעם מזיזה אותנו לצד, אחר כך אנחנו חוזרים לאמצע השביל. פתאום אני רואה את הכמיהה שלי לשפתיים שלה. קשה לי להיות לידה מבלי לחבק, לנשק אותה, וכשאנחנו מספיק מתרחקים מהבית אני מנשק אותה, מלהט עם השפתיים שלי בלשונה המתוק מאוכל אירופאי מלכותי.

חוזרים.

שוב אין לי מה לומר, אני מחפש להיכנס לשיחה, לא מצליח. חבל, אני אומר לעצמי. אולי זו הפעם הראשונה, הם עוד מגששים. אולי לא אכפת להם בכלל. סנובים, אני אומר לעצמי, ואז מזכיר לעצמי – גם אני כזה. מתנחם. דוד ממושקף זורק לי משפט, אני עונה בשיא יכולתי. הוא מהנהן, וחוזר לבועתו. גם המשפחה שלי ככה, כולם בבועה שלהם, ורק חוט אוורירי-מכני מחבר בין בועה לבועה. שולחן נמוך, כסא גבוה, תה אחרי הארוחה, אני מבקש. זה קצת חם, אני רוצה לומר, האם אפשר קצת להכניס מים קרים לכוס כדי לקרר, אני רוצה לשאול, אך בסוף מתפשר בלנשוף על התה. מחכה כמה דקות, זה מתקרר מעצמו בסוף. עוגת שיש על צלחת על מפה לבנה חד פעמית. זה טעים, אני אומר לחברה שלי, ומודיעים לי שהם לא הולכים לשגע אותי בשאלות בסיסיות וסתמיות - "איפה אבא שלך עובד?", "במה אמא שלך עובדת?" "כמה אחים יש לך?" – את אלה הם לא הולכים לשאול. חבל, דווקא רציתי שישאלו.

תמיד אני נכנס בעצמי בסיטואציות כאלה. לאו דווקא מלכותיות. סיטואציה שאני צריך להרשים באיזשהו אופן, אני מאמץ לעצמי שתיקה וממשיך ובוחן כל איש ואיש. לפעמים חיוכים מאולצים אני קולט, לפעמים מבט של עצב, פנים של אנשים מאוד מעניינים אותי. אני חוזר הביתה ונרדם.