תגובתי למאמרו של אמיתי רינג "נתיב העצמאות"- פרק א'

המציאות אינה מתפשרת- בוודאי שלא, פשרה היא סוג של בחירה. אנשים בוחרים. המציאות לא בוחרת שום דבר.

כבר כתבתי על זה מתישהו אבל אחזור על זווית ההסתכלות שלי בנושא זה.

"הכל צפוי- והרשות נתונה".

העולם הזה מורכב מארבעה מימדים: שלושה מימדי חלל ומימד אחד של זמן.

המציאות איננה כוללת את כל רצף הזמן כממשות אחת. המציאות היא צילום מצב של רגע נתון, רצף של רגעים שונים שבכל אחד מהם המציאות שונה קצת. השינויים הם לא המציאות.

השינויים הם מה שקורה במעבר ממציאות רגעית אחת לשניה. שים לב שלרגע עצמו אין מימדים. הוא כמו נקודה (לתזכורת: נקודה- 0 מימדים, קו- 1 מימד- אורך, שטח- 2 מימדים- אורך ורוחב, נפח- 3 מימדים- אורך+רוחב+גובה) . רק הרצף של אינסוף רגעים של זמן יוצר את הסרגל שאנחנו קוראים לו "זמן".

השינויים במציאות, במעבר מרגע לרגע, מתרחשים בשתי צורות:

האחת- דיפוזיה פשוטה. מעבר של חומר/אנרגיה ממקום של עומס למקום של דלילות. כך מתאדים מים, נוצרת רוח ומתפרק בשר מת. כך גם נוצרת המחשבה במוח, בעזרת מפל לחצים של סידן וזרחן. אם בודקים כל תופעה של שינוי או תזוזה ב"מציאות" מגלים שהיה שם הפרש צפיפויות. זהו האוטומט של היקום.

כך גם ברגשות. אם אני אכעיס אותך מאוד, ייווצר אצלך עומס של רגש כועס כלפיי . אם לא אעשה כלום הרגש הזה אצלך יחזור אלי. אתה תכעס בחזרה ו/או תפגע בי. במקרה כזה אנשים נכנסים בדרך כלל למעגל של תגובתיות. מה שנקרא אצל ההודים "קרמה". גם זה חלק מהאוטומט של היקום.

כל זה יהיה נכון, אלא אם כן אעשה משהו בנדון. מה? למשל אתנצל ואבקש את סליחתך. ברגע הזה יש סיכוי שהמעגל האוטומאטי הזה של תגובתיות ייעצר. הנקודה החשובה היא שכדי לעצור את המעגל ולבקש סליחה אי אפשר לפעול על האוטומט של היקום. יש לבצע תגובה מושכלת (מה שאתה קורא "הגיון"). יש לבצע בחירה מודעת. זוהי המודעות.

אם כן, העולם הזה מונע בשתי צורות:

1. בעזרת דיפוזיה, באופן אוטומטי.
2. בעזרת התודעה של האנשים. באופן של בחירה. מישהו מחליט לעשות משהו.

במושגים של המציאות אותה הגדרת קודם, המציאות היא נייחת ורלוונטית לרגע נתון. השינויים במציאות הזו, מרגע נתון למשנהו, מתרחשים או בעזרת הדיפוזיה של היקום עצמו או בעזרת התודעה של בני אדם.

נקודה זו מעניינת במיוחד כשמדברים על תיקשור. בהחלט ניתן לחזות את העתיד אך כל החוזים למיניהם יכולים לחזות אך ורק את האוטומט של היקום. את הדיפוזיה- "הכל צפוי". אבל אף אחד מהם אינו יכול לחזות את הבחירה התודעתית של האנשים- "הרשות נתונה", אנחנו יכולים לבחור בכל רגע נתון ולשנות את פניה של המציאות של הרגע הבא. מזה אתה יכול להסיק לבד כמה שווה "קריאת עתיד". אם כבר הולכים למיסטיקן, עדיף לקבל ייעוץ איך לגרום למציאות להשתנות לפי מה שאנחנו רוצים ולא איך להיכנע לאוטומט (ייעוץ כזה אפשרי בהחלט, וזה ההבדל בין מיסטיקאי טוב ורציונאלי ובין "עיישה מיפו".

לעומת זאת החוקים שעל פיהם המציאות משתנה- דווקא הם כן, בהחלט כן, קבועים. זו אחת השאלות בנוגע למיסטיקה. רוב האנשים חושבים שהיקום פועל על פי חוקים פיזיקאליים מסויימים, אבל במצבים "מיסטיים" היקום משתנה ומכפיף את עצמו לפתע לאיזה חוקים פיזיקאליים אחרים.

ובכן, לא דובים ולא יער. אין דבר כזה. החוקים של היקום שרירים וקיימים בכל מצב והם יציבים לחלוטין. נכון שלא תמיד אנחנו מסוגלים לראות את השינויים או ההתרחשויות בעין בלתי מזויינת. לפעמים יש לנו כלים (כמו המיקרוסקופים והטלסקופים) כדי להעצים את מה שהחושים באופן טבעי לא קולטים. לפעמים יש לנו כלים לבצע את מה שבאופן רגיל אי אפשר לבצע (למשל מאיץ חלקיקים) ואז אנחנו לא רואים את ההתרחשות אבל יכולים להעיד עליה לפי התוצאות. אבל זו רק שאלה של זמן. גם אנרגיות של הילינג נוכל מתישהו "לראות" בעזרת מיכשור, ואז כולם ייראו שגם האנרגיה הזו פועלת לפי אותם כללים פיזיקאליים שאנחנו מכירים מתופעות אחרות, כלומר שאין שום דבר מיסטי במיסטיקה.

לסיכום הפסקה: המציאות איננה השינויים עצמם. המציאות היא המצב הנתון של הקיים, בין שינוי לשינוי.

אתה כותב ש"הכל אבסולוטי"- במילים אחרות שום דבר לא יחסי.

יש שאלה מאוד מעניינת בפילוסופיה, שעוסקת בחושים. האם הירוק שאתה רואה זהה לירוק שאני רואה? (נדמה לי שמופיע גם אצל דקרט). ראשית זה משהו שאי אפשר לבדוק מפני שאף אחד לא יכול להיכנס לחושיו של אדם אחר כדי לבחון איך בדיוק המוח שלו מפענח את הצבע. לא רק זה, אנחנו אפילו לא יודעים אם הקולטנים (רצפטורים) של כולם קולטים אותו הדבר. גם יחסית לאחרים זה לא ניתן לבדיקה. הסיבה היא פשוטה. אנחנו כולנו חיות יחסיות והחישה מבוססת כולה על יחסיות. כשילד גדל ומצביעים לו על צמח ואומרים "ירוק" הוא לומד שמה שהצביעו עליו כרגע נחשב "ירוק". בהמשך הוא יקרא לכל דבר באותו צבע "ירוק", זה אומר שהוא למד ויודע, שאיננו טועה. אבל מי אומר שהירוק שאמא שלו רואה בפועל זה אותו צבע שהוא רואה? חד- משמעית אין לאף אחד מושג ואף פעם לא יהיה. זה בלתי בדיק. מצד שני אנחנו יודעים שכאשר מעמידים מול אדם שלוש כוסות מים- קרים, פושרים וחמים, כאשר הוא מכניס את היד למים הקרים ואחר כך לפושרים- הפושרים נדמים חמים. כאשר הוא יכניס את היד למים החמים ומיד אחר כך לפושרים- הפושרים יידמו לו כקרים. כנ"ל טורקיז ליד ירוק נראה כחול ובדיוק אותו טורקיז ליד כחול נראה ירוק. הרבה מהטריקים של אשליות אופטיות מבוססים על יחסיותם של החושים. זו הסיבה ששיווי המשקל של בעלי חיים ושל האדם לא מתבסס על חוש יחידי אלא על מכלול של אינפוטים שהמוח קולט ומשקלל כל הזמן, אחרת היינו מידי פעם נופלים, כי החישה שלנו יחסית.

לעומת זאת ההנחה שלנו היא שהמציאות שמחוצה לנו היא אבסולוטית. אבל איזה משמעות יש לזה אם קיומה של המציאות שמחוץ לנו רלוונטית אלינו רק אם היא נקלטת לנו בחושים?

כשהייתי בת 10 נסעתי פעם באוטובוס וקראתי עיתון. לידי ישב מישהו וקרא גם הוא ושמתי לב שהוא קורא את אותו עיתון ובדיוק את אותה הידיעה. פתאום שאלתי את עצמי: מי אומר שברגע נתון בו שנינו קוראים את אותה הידיעה נגלות לשנינו בדיוק אותן מילים? מי ערב לי שבאותו רגע בגיליון שבידי כתוב בדיוק מה שכתוב בגיליון שבידו של היושב לידי...?

אכן, שאלה טובה... J

באשר לקביעה ש"הכל הגיוני"- בהתאם לפסקה הראשונה הגיון הוא תלוי תרבות וזמן. אין הגיון אבסולוטי. יש הגיון יחסי ואישי. מה שנחשב הגיוני לחלוטין ביפן – כמו להתאבד אם התפשלת בפומבי- נחשב לחלוטין חסר הגיון במערב. מה שנחשב לחלוטין הגיוני בסודן- כמו ברית מילה לנשים- נחשב לחלוטין חסר הגיון אצלנו. מה שנחשב הגיוני לחלוטין בבני ברק- לא להתגייס לצבא ולמות באוהלה של תורה- נחשב לחלוטין חסר הגיון בעיניים האישיות שלי. מה שנחשב הגיוני לחלוטין אצלי- לאכול סטייק מעולה של חזיר- נחשב לחלוטין חסר הגיון הן אצל קרוביי הדתיים והן אצל החברים הערבים שלי. מכאן שהגיון הוא לחלוטין סובייקטיבי. במילים שלי- הגיון הוא בחירה ובחירה היא סובייקטיבית.

אם חוזרים לשתי הצורות המניעות את היקום אז הדיפוזיה היא אובייקטיבית, ולעומתה הבחירה התודעתית היא סובייקטיבית.

השאלה הגדולה היא: האם סובייקטיבי זה רע?

אינני חושבת כך. סובייקטיביות היא הדרך היחידה בה אדם מתקשר עם המציאות שסביבו ולכן זה לא טוב ולא רע. זו פשוט עובדה.

(זה כמו לשאול אם שולחן זה טוב או רע? שולחן זה לא טוב ולא רע. שולחן זה פשוט מה שזה, שולחן.)

עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה? איך מגיעים להגשמה ולאושר שכולנו מחפשים?

"ישנן 3 סיבות לכישלון בהשגת מטרות:

· בחירת מטרה לא מציאותית.

· שימוש בכלים בלתי הגיוניים.

· התעלמות מהרווח או מההפסד שהשגת המטרה מכילה."

ראשית הערה קטנה וחשובה- אתה שם את כל משקלך על השגת המטרות. הדרך לא פחות חשובה ואולי אף יותר. לפעמים מרוב ההתמקדות במטרה- בעתיד- אנחנו שוכחים לחיות ולחוות עד הסוף את ההווה. ראה גברים קרייריסטים שרצים אחרי הכסף כדי להעניק רווחה כלכלית למשפחה, נעדרים ימים ולילות מהבית, ובגיל 50, עם בית ענקי ומכונית מעולה, מגלים שהפסידו את כל שנות הגידול של ילדיהם. האמן לי, זה עצוב ביותר, הייתי פעם נשואה לאחד כזה...

לגבי בחירת מטרה לא מציאותית- בגדול הטיעון נכון, אך אתה חייב לדעת לשפוט מראש שהמטרה לא מציאותית, אך המציאות לא תמיד ברורה והרבה פעמים מתעתעת. מציאותיות של מטרה קשורה לשאלה אם נוכל בסופו של דבר לבצע אותה. לא נראה לי שתמיד ניתן לדעת מראש. לעומת זאת הרבה פעמים קרה לי שקבעתי לעצמי מטרה ולא הצלחתי להשיג אותה אך לא ראיתי בכך כשלון, מפני שלמדתי מהדרך הרבה מאוד וכך יכולתי בפעם הבאה להגדיר לעצמי מטרה קצת יותר מציאותית. במילים אחרות, הכישלון בהשגת מטרות מסוימות הוא חלק מתהליך ההצלחה בהגשמת מטרות אחרות. במילים אחרות נוספות- אין כשלונות, יש רק שיעורים, לקחים והזדמנויות.

שימוש בכלים לא הגיוניים- שוב, בגדול הטיעון נכון, אבל אנחנו נדרשים לשאלה האם הגיון הוא אחיד. אני טוענת שהגיון הוא תלוי תרבות, כלומר תלוי מקום וזמן, ולכן משתנה מאחד לשני.  

התעלמות מהרווח או מההפסד שהמטרה מכילה- פה אינני מסכימה. ההגדרה הזו פשטנית מאוד, החיים הרבה יותר מורכבים. הרבה פעמים רווחים והפסדים הם סמויים. אגב, ברוב המקרים, כאשר אנחנו רוצים להפסיק התנהגות גרועה, ההפסדים מאוד גלויים לנו אבל הרווחים סמויים, אנחנו מתכחשים אליהם, הם נשארים בתת-מודע. לכן קשה כל כך לרזות, להפסיק לעשן וכדומה. ההפסד של אדם שמן במונחים של הסכנה לחייו ולבריאותו, בידודו החברתי, הם גלויים לכל, אבל הרווחים שבגללם הוא אוצר את השומן על גופו ולא מצליח לרזות, הרווחים הללו סמויים. זה יכול להיות למשל צורך לדחות מעליו אנשים (אולי כתוצאה מיחס בוטה של אחד ההורים בילדותו), זה יכול להיות צורך באוכל כתחליף לאהבה, זה יכול להיות הפגנה פנימית של חוסר שליטה או דווקא של שליטה בגופו ועוד כהנה וכהנה. אתה גם יכול לראות שהרווחים הללו "לא הגיוניים" למי שבוחן אותם מהצד, אבל לנפש הפגועה אין יותר הגיוני מהם. הם אלה ששומרים עליה שלא תתרסק, עד אשר האדם יתחזק ויוכל לשנות את התנהגותו. שוב, אתה רואה שההגיון הוא סובייקטיבי וממש לא חד משמעי.

"אדם חי כדי להגשים את רצונו; רצונו הוא ייעודו; ייעודו הוא שכלול כישרונו; שכלול הכישרון מתאפשר ע"י עיסוק באותו תחום. רק מעשים מובילים להגשמת רצונות."

ההגדרה שלך לגבי רצון היא למעשה "הדבר אליו הוא שואף", במילים אחרות "המטרה".

אני מגדירה זאת אחרת. המטרה היא המטרה. הרצון הוא הדחף, הדרייב, המנוע לביצוע הפעולות על מנת להגיע למטרה.

האישיות היא בעלת מבנה מקונן (מלשון קן של ציפור). אני קוראת למודל הזה:

"המבנה המקונן של האישיות" – "The Nested Model of Personality".

מודל מקונן בנוי כמערכת טבעות קונצנטריות, כלומר כל טבעת יותר חיצונית כוללת בתוכה את כל הפנימיות לה.

אני מצרפת את תרשים המודל.

להלן עקרונותיו:

המודל המקונן מבוסס על הגישה המציגה את המציאות במעגלים הולכים ומתרחבים, כאשר תוכנו של כל מעגל נגזר מהמעגל הנמצא בתוכו, עד למעגל המרכזי המהווה את הליבה.

במקביל, תלוי קיומו של כל מעגל פנימי בחוסנו של המעגל המקיף אותו. מבנה זה מבטיח אחדות של ההוויה האנושית, אך יש לזכור כי כדי להבטיח את פעולתו התקינה דרושה מודעות. ילדים הצומחים בסביבה בה העקרונות הללו ברורים ומיושמים, יגדלו ויהיו לאנשים עצמאיים ומצליחים ובה בעת מאושרים ושלווים. לצערנו, רובנו צומחים בסביבה בה עקרונות אלו מטושטשים, ולכן כולנו יכולים להפיק תועלת מלימוד עקרונות אלו ושילובם בחיינו היומיומיים.

חמשת עקרונות המבנה:

1. עקרון הרצון או ההתכוונות:

הרצון הוא ליבה של הנפש. עקרון זה פירושו שהרצון העצמי של האדם צריך להניע את מעשיו, ולא משהו חיצוני.

(לרצות אחרים פירושו לעבוד על מנוע של מישהו אחר ולא על המנוע של עצמך).

2. עקרון האחריות:

עקרון זה מגביל את האחריות של האדם לעצמו ולמעשיו הוא בלבד. אדם לא אמור ולא יכול להיות אחראי למעשיו או לרצונותיו של אף אדם אחר מלבד הוא עצמו. בהתאם לכך, גם לא נכון לו לתת את האחריות על מעשיו בידי אדם אחר.

3. עקרון השלם:

האדם נולד שלם והוא כזה מעצם טיבו. לכן, בדומה לטבעות קסם, הוא עשוי ליצור קשר עם כל אדם אחר (אין רק יחידי סגולה שמתאימים לנו, ביכולתנו להתקשר עם מי שנבחר, זו פשוט שאלה של בחירה), הוא עשוי לחיות גם יחד וגם בנפרד, וההתקשרות עם אדם אחר איננה פוגמת בו. (גם במערכת זוגית כל צד הוא שלם ולא כל אחד הוא מחצית שהשני משלים אותה.)

4. עקרון הגבולות:

עקרון זה נגזר משלושת העקרונות שלפניו. משמעותו היא שלכל אישיות יש גבולות ברורים, פיזיים, נפשיים ומנטאליים, ועל כל אדם להכיר ראשית בגבולותיו שלו, אח"כ בגבולות האחר, וללמוד לכבד גבולות אלה.

5. עקרון האחדות:

זהו העקרון הגבוה הטוען שסך האנרגיה הקיימת היא "האחד" (האלוהים, הטבע, היש, האינסוף...) וכל הקיים הוא חלק מאנרגיה זו. לכן בהולדתנו אנו נפרדים מ"האחד" ובמותנו אנו חוזרים אליו. פועל יוצא הוא שלאדם קשה לראות את עצמו בעיני עצמו והוא זקוק לאחרים כדי שישמשו לו מראה. זו הסיבה שאתה כותב את דבריך ומבקש מאיתנו, הקוראים, להגיב ולהאיר את עיניך. לא בכדי אנחנו נולדים לא מושלמים. אנחנו נולדים עם "דפקטים" ועם קונפליקטים מובנים באישיות כדי ללמוד מהם ולשפר, וכדי לשפר אנחנו זקוקים באופן מובנה לאנשים אחרים שסביבנו. העקרון הזה מבטיח מעגליות. האנושות היא מארג של הדדיות. למרות זאת יש לזכור שעקרון האחדות לעולם יהיה כפוף לארבעת העקרונות שלפניו (או בתוכו).

בגדול אנחנו לומדים את העקרונות, מהילדות ועד הבגרות, באופן כרונולוגי לפי סדר הבאתם כאן, ממספר 1 עד מספר 5.

כמו שאתה מבין, בעיני הרצון הוא ההתכוונות, המנוע. הרצון הוא הכלי בעזרתו מגשימים את הייעוד.

הייעוד איננו הרצון, הרצון נולד פה על האדמה, לאחר הלידה, לעומתו הייעוד היה קיים עוד קודם. אדם נולד עם הייעוד.

ייעודו איננו שכלול כישרונו. להיפך, כישרונו הוא אחד הכלים להגשמת ייעודו. לכן הכישרונות שלנו הם אחד הרמזים הטובים ביותר לגבי הייעוד שלנו. חפש מה אתה עושה הכי טוב ותהיה קרוב מאוד לתשובה. אגב, באופן טבעי, מה שאנחנו עושים טוב הוא גם בדרך כלל מה שמסב לנו עונג וקורת רוח. פשוט מפני שעל מה שאנחנו עושים טוב אנחנו מקבלים מחמאות.

לגבי שכלול הכישרון על ידי עיסוק באותו תחום- הטיעון נכון. Practice Makes Perfect.

"רק מעשים מובילים להגשמת רצונות"- נכון. שוב, לא להגשמת "רצונות" אלא מטרות. הרצון אצלי זה משהו אחר. זה הדרייב. אבל העקרון נכון. מדיבורים וחלומות לא יוצרים שינויים במציאות. יש לבצע בחירה, או החלטה, או התכוונות ואז לגבות אותה במעשים. פה צריך אבל לשים לב שכמעט תמיד מעשים תגובתיים (דיפוזיה של היקום, אוטומט) לא מקרבים אותנו אל המטרות שקבענו. כדי להתקרב למטרות צריך מעשים עם התכוונות, בעיקר אם המטרה פירושה שבירת דפוסים קיימים ויצירת דפוסים חדשים, הן דפוסי מחשבה והן דפוסי התנהגות. זה בעצם מה שמאמן עושה עם המאומנים שלו. אימון אישי (קואוצ'ינג) מתמקד בבחירת מטרה או יעד ובביצוע סדרת פעולות מוכוונות מטרה, עד להגשמה.

עד כאן להיום.

אני מניחה שאם קראת את דברי עד כאן- התעייפת כבר מאוד. J

לכן אניח לדברים להערב ואמשיך להתייחס למאמרך, משפט אחרי משפט, בימים הקרובים.

לילה טוב,

ביתיה.