געגוע מוכה שמש ואלוהים

על המדרגות הלבנות מאבן ירושלמית, ראיתי את הילד עם השיער הארוך הכהה, הסווטצ'ירט השחור, והג'ינס הבהיר הנצחי. הפנים שלו היו בהירים ומוכרים והשיער עדיין ארוך ולא גזוז לקראת העתיד הצבאי.

וביני לבין הילד עמדו הנצח והחידות והתשובות, בדמות אלוהים אחד. וביני לבין הילד עמדו שנים ודקות וכל כך הרבה שעות. הוא לא באמת ילד ואני לא באמת ילדה. כי גם אני וגם הוא כבר הולכים לצבא.

וביני לבין הילד עמדו שנים וסיפורים מתפרקים, ואנשים ומכרים וחברים, שכולם ודאי כבר שכחו ושוכחים, והילד הוא כמעט כמוני וכמעט מתגעגע וכמעט זוכר כמו שאני כבר זוכרת יותר מידי. ואת הילד הזה אני מכירה ועבורו הייתי שותפה, ואיתו צחקתי ואיתו התווכחתי ואל מול חיוכו המתנצל התפייסתי. כשאני רואה אותו עכשיו על המדרגות הלבנות, שיערו עדיין ארוך, והסודות שנחבאים בין תוי פניו שמורים במזוודת זכרונותי הרחוקים. הוא לא באמת ילד ואני לא באמת ילדה. כי גם אני וגם הוא כבר הולכים לצבא.  ואני והילד טיפסנו על מדרגות של שנים, ולהחלטות של מעלה היינו כפופים. למקריות נחמדה של פגישת קירבה מעלת סומק וחיוך בין דלתות המעלית, ולמקריות שאינה מקריות ואינה סתם נחמדה, ומקורה בהחלטה להפגיש לעבודה מתבגרת את הילד והילדה שעד לא סגרו את כל מה שקרה. ובמכוניתו של הילד הגדול שכבר יש לו רשיון נהיגה, שכחתי בשגגה פסלון פלסטיק מצופה זהב שקיבלתי כמתנת סוף שנה.

וביני לבין הילד הרגשתי תמיד את אלוהים. את העומק והכוונה הנסתרת שמאחורי הדברים. את תחושת היד החזקה מאיתנו, שמכוונת ומכופפת ומארגנת.  ובכל זאת תמיד אחד מאיתנו נשאר על המדרגות הלבנות, מתרחק ומהתל, כמעט כן וכמעט לא, מספר. המרווח הוא אלוהים ולנו ההחלטה.

ועכשיו ביני לבין הילד עומד מסך מחשב קר ויהיר. שיערו גזוז, ומילותיו מתייבשות על גבי לבן אינטרנטי ריקני. הוא לא באמת ילד ואני לא באמת ילדה.כי גם אני וגם הוא כבר הולכים לצבא. פסלון הפלסטיק שמכוסה זהב עוד נשאר אצלו במכונית. ומילות הגעגוע מוכה השמש שלו עוד מהדהדות בראשי....