הערה: הראיון נועד להיערך בדרך של הצגה, כש"הכורה" לבוש בתלבושת סינית ומשיב ב"סינית".
25/10/2010
ראיון עם כורה פחם סיני / רחמים גוב-ארי
משרד התיירות של ישראל הזמין את כורי הפחם שחולצו מהמכרה בצ'ילה לשבוע נופש בישראל, כולל סיור במקומות הקדושים לנצרות. כך פורסם בעיתונות (להראות הידיעה בעיתון ידיעות אחרונות מ – 25/10/10).
מאות מיליוני אנשים צפו בטלביזיה במבצע הפנטסטי של חילוץ כורי הפחם בצ'ילה, שהיו לכודים 70 יום מתחת לאדמה, בהתמוטטות המכרה שבו עבדו.
אני לא הייתי בין אותם צופים. אני הייתי אחד מהאנשים שהיו בנקודת החילוץ ממש וראיתי את המבצע "על חי". רציתי מאוד לשמוע באופן ישיר ובלתי אמצעי מאחד הכורים איך היה באמת מתחת לאדמה, מה קרה ואיך הם חיו שם. לכן, כל פעם שראש של כורה הגיח על פני האדמה, מיד רצתי אליו וביקשתי לראיין אותו. אבל השלטונות של צ'ילה היו החלטיים מאוד. אמנם מנומסים, אך תקיפים. הם נתנו לי לפנות לכל כורה וכורה, אבל לפני שמי מהם הספיק לענות לי, הזיזו אותי הצידה.
בסיום המבצע, כשכולם התפזרו ואני נשארתי חפוי ראש ומהורהר, פתאום ניגש אלי איש נמוך קומה, בעל תוי פנים סיניים, ואמר לי בסינית (עד עכשיו אני עדיין תמה איך האיש ידע שאני שומע סינית!): יש לי בשבילך הצעה מצויינת. אני מנכ"ל משרד המכרות של סין. אני מציע לך ראיון עם כורה פחם סיני בא בימים, שחולץ על ידינו אחרי תקופה ארוכה בתוך מכרה הרוס, יחד עם כורים נוספים.
-"כמה זה יעלה לי?" שאלתי את בן שיחי החביב.
-"בסך הכל 10,000 דולר", השיב, "ואם לא תדווח לשלטונות המדינה והמע"מ, יעלה רק 5,000 דולר. מציאה, לא?"
נותנים לך – לא תיקח? קפצתי על המציאה. לא אלאה אתכם בכל הסידורים הטכניים. הנה הראיון עם כורה פחם סיני בא בימים.
אני רק רוצה לציין שהראיון משודר בשידור ישיר בטלביזיה הסינית. לכן, אתם תשמעו כל תשובה בסינית ואחר כך את תירגומה לעברית.
אני : "שלום צ'אנג."
צ'אנג: "( 2 )
(רק רגע, בבקשה, אני אתרגם לעברית את מה שאמרת)
"אני מעדיף שתקרא לי בשמי המלא: צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי. פירושו: צ'אנג אוכל פחם ונחושת."
אני :"בודאי. מאיפה בא לך השם המיוחד הזה?"
צ'אנג: "( 2 ) ההורים שלי נתנו לי את השם הזה, כמובן. אתה רואה את השיניים האלה (פותח את שפתיו בשתי הידיים)? לא, בטח שאתה לא רואה, אני כבר זקן והשיניים נשרו. אבל כשנולדתי, לאבא ממשפחת כורים ותיקה, השיניים שלי בלטו כמו קילשון, וההורים שלי ידעו שאם לא יהיה מה לאכול במכרה (ותמיד אין מה לאכול במכרה), אני אאלץ לאכול פחם ונחושת."
אני: "בן כמה אתה?"
צ'נג: "(4 )צ'יה צ'יה (עושה תנועות עם אצבעות של שתי הידיים)
או, זאת היתה תשובה באמת ארוכה. אני מקווה שלא אפספס משהו בתרגום)
" 35 ."
אני: " באמת? נאמר לי שאתה איש מופלג בשנים. בסה"כ בן 35 ?"
צ'אנג: "(1 ) אכן, אצלנו בסין זה גיל מופלג מאוד. לא תמצא באזור הזה הרבה גברים בגילי. בדרך כלל הגברים יורדים למכרות הפחם בגיל צעיר ולא חוזרים משם."
אני: "אהה, הבנתי. תגיד, צ'אנג, ראינו את מבצע החילוץ המוצלח מאוד של כורי הפחם בצ'ילה...
צ'אנג: "( 3 ) כבר אמרתי לך שאני מעדיף שתקרא לי בשמי המלא : צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי ?"
אני: "נכון, נכון, אדוני. תגיד, צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי. כאיש מקצוע ותיק, מה אתה אומר על כל הפרשה? אני מתכוון – איך קורה שמכרה פחם מתמוטט? איך חיים תקופה ארוכה כל כך – 70 יום – מתחת לאדמה? וגולת הכותרת – מבצע החילוץ הכל כך מוצלח?"
צ'אנג: "( 3 ) איך קורה שמכרה פחם מתמוטט? תראה, אני לא יודע למה ואיך מכרה בצ'ילה מתמוטט. אבל אני יודע איך זה קורה בסין. אז ככה: אצלנו, כשגומרים לכרות את כל הפחם במכרה, כבר לא משתלם להוציא את הכורים מהמכרה ולהעלות אותם חזרה לפני האדמה. בדרך הכלל, המעליות שמורידות את הכורים למכרות הן חד כיווניות וחד פעמיות. לא כדאי להשקיע כסף במעליות משוכללות. בשביל מה? אז פשוט, גורמים לפיצוץ קטן, והכל, בדרך כלל, נגמר. ואחר כך משדרים בחדשות בכל העולם, ב – CNN, RTL, BBC, אל ג'זירה, קול ישראל מירושלים, שכך וכך כורים נלכדו בפיצוץ במכרה פחם בסין."
אני: "שמתי לב, צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי, שאמרת שאחרי הפיצוץ הכל, בדרך כלל, נגמר. מה זאת אומרת "בדרך כלל"? יש מקרים שנגמרים אחרת?"
צ'אנג:( 2) "כן, היה מקרה אחד – אני ניצלתי. באותו יום שהכריה במכרה שלנו היתה אמורה להסתיים ירד גשם חזק מאוד והרטיב את הכבלים והמטען לא התפוצץ. אז לשלטונות לא היתה ברירה אלא להעלות אותנו..."
אני: "אני מבין. ומה לגבי משך השהיה מתחת לאדמה? 70 יום זה לא ענין של מה בכך, הא?"
צ'אנג :( ) (צוחק צחוק ארוך)"הצחקת אותי. 70 יום. אני הייתי מתחת לאדמה 700 יום ויצאתי. ותראה איך אני נראה. היית מאמין שאני בן 35 ?"
אני: "לא, ממש לא הייתי מאמין. אבל אתה באמת מתכוון ל – 700 יום, לפי הלוח הגריגוריאני?"
צ'אנג: "(1) 700 זריחות ו – 700 שקיעות, לא פחות ולא יותר אפילו יום אחד.
אני: "לפני הראיון קראתי שבאחד המקרים אתה וקבוצה שלך נלכדתם במכרה הכי עמוק שנכרה אי פעם, בעומק של 800 מטר. זה נכון? ואיך חייתם שם? ואיך ניצלתם?"
צ'אנג: "( 1) אוהו, זה סיפור ארוך. זה קרה לפני הרבה זמן, עוד בתקופה שלא היו בסין כל כך הרבה כורי פחם, והיו עושים מאמצים גדולים לחלץ כורים שנלכדו, ולא ויתרו על אף אחד. והאמת היא, שהמכרה היה הרבה יותר עמוק מ – 800 מטר. אני זוכר שלקח לנו שבוע ימים רק להגיע לקרקעית של המכרה. ואתה שואל איך חיינו שם? אז ככה: אחרי שנגמר לנו האוכל שלקחנו מהבית (כן, כן, תמיד לקחנו אוכל מהבית!), אכלנו את הכלבים והחתולים שלקחנו מהבית (כן, כן, תמיד לקחנו למכרה חיות מחמד מהבית!). כשנגמרו הכלבים והחתולים מצבנו נעשה נואש. נשארנו בלי אוכל והלכנו ונחלשנו. לא היה לנו כוח לזוז בכלל. ואז יצאו מהמאורות, מכל פינה, חולדות ענקיות והתחילו לאכול אותנו. צ'יה צ'יה. כן, פשוט אכלו אותנו. אתה רואה את האוזן הימנית שלי?"
אני: "למען האמת, לא, אני רואה רק לחי חלקה."
צ'אנג: "( 2) צ'יה צ'יה , נכון, לא רואים את האוזן. היא פשוט איננה. החולדות אכלו אותה. וגם שלוש אצבעות ברגל שמאל ושלוש ברגל ימין. לחבר שלי אכלו את האף. אבל זה עוד כלום. כורה אחר, אשתו התגרשה ממנו, כי אכלו לו חלק מאוד מיוחד בגוף (מחייך). למזלנו, יום אחד היתה רעידת אדמה וכל החולדות מתו. כמובן, מיד אכלנו אותן והתחזקנו. אבל אחרי כמה ימים שוב נגמר האוכל."
אני: "ומה עשיתם אז?"
צ'אנג: "( 4) צ'יה צ'יה, אתה רואה את כף היד השמאלית שלי? לא, נכון? אז זהו, החולדות לא אכלו אותה. כבר לא היו חולדות. הכורים אכלו אותה. אז גם אני אכלתי להם. וככה נשארנו בחיים עד שהצילו אותנו."
אני: "אני מבין. תגיד, צ'אנג, אני רואה...
צ'אנג: "כבר אמרתי שאני מעדיף שתקרא לי בשמי המלא : צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי ?"
אני: "נכון, נכון, אמרת, צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי, אני רואה שאתה תולה על צוארך נעל קטנטנה של בובה, כמו של ברבי. מה היא עושה אצלך? האם זהו הקמיע שלך?"
צ'אנג: "( 2 ) צ'יה צ'יה, איזו ברבי? זאת הנעל של אשתי. מאז שהיא לא חזרה הביתה מהמכרה שסיפרתי לך עליו, אני לא נפרד מהנעל שלה."
אני: "סליחה, אני לא מבין. קודם כל, אתה אומר שהנעל הפיצפונת הזאת היא של אשתך? הרגל של אשתך כזאת קטנה, בגודל של אצבע?"
צ'אנג: "( 2 ) צ'יה צ'יה, בטח. אשתי היתה מבית טוב, והוריה חינכו אותה ברוח המורשת העתיקה של העם הסיני. כמו כל ילדה מבית סיני טוב, קשרו לה את הרגליים מרגע שהיא נולדה, כדי שתהיינה לה רגליים קטנות."
אני: "והשאלה השניה היא: מה זאת אומרת "מאז שהיא לא חזרה הביתה מהמכרה"? אתה רוצה לומר שלקחת את אשתך אתך לתוך המכרה?"
צ'אנג: " (3 ) צ'יה צ'יה, כבר אמרתי לך שלקחנו אתנו את חיות המחמד שלנו, נכון? זה כולל גם את האשה. כל הכורים חייבים לקחת אתם את הנשים שלהם למכרה. בשביל מה להשאיר כל כך הרבה אלמנות בכפר?"
אני: "ולמה אשתך לא חזרה אתך מהמכרה?"
צ'אנג: "( 2)תראה, סיפרתי לך שאחרי שגמרנו לאכול את חיות המחמד שלנו, אחרי שנגמר האוכל מהבית, אז אכלנו קצת גם אחד את השני. נכון? היו נשים שלא נשאר מהן הרבה לחזור הביתה. מאשתי נשארה רק הנעל הזאת."
אני: "איך העברתם את השעות הארוכות, יום אחרי יום, חוץ מאכילה?"
צ'אנג: "( 2 )צ'יה צ'יה, תשמע, מתרגלים לכל דבר. לאט לאט חזרנו לחיי שיגרה, כמו על פני האדמה. ההבדל בסין בין החיים על פני האדמה לבין החיים מתחת האדמה לא כל כך גדול. ממילא אין לנו כמעט שום דבר על פני האדמה. ההבדל הוא רק שלמעלה יש הרבה אור ולמטה יש הרבה חושך. אבל גם לזה היה יתרון שם למטה."
אני: "באמת? לחושך היה יתרון?"
צ'אנג: "( 4)כן, כן. כשהתחלנו לחיות חיי שיגרה אז ערכנו גם לוויות, קברנו את אלה שמתו לפני שאכלנו אותם (אני מניח שאתה יודע שאנחנו לא אוכלים אנשים מתים). והיו גם חתונות. כמובן, לא יכולנו להזמין את כל בני הכפר למסיבה, אבל בכל זאת אנשים התחתנו שם. והיתרון של החושך היה שהגברים לא ראו את הפנים של הנשים שהתחתנו אתם."
אני: "זה ממש מדהים! בשביל מה לאנשים להתחתן עמוק באדמה, כשאין להם כמעט שום סיכוי להינצל?"
צ'אנג: "( 3 )תראה, איש צעיר,הרי את הנשים לא שאלו אם הן רוצות להתחתן, והגברים-פשוט התחתנו כדי שאם כל האוכל (ואני מתכוון ממש כל האוכל !) ייגמר, אז עדיין יהיה להם מה לאכול...
אני: "כן, ברור, ברור – "אוכלי הפחם, הנחושת והנשים בלי פנים...
- צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי, אני רואה שמדי פעם אתה עושה תנועות כאלה בידיים ואומר צ'יה צ'יה. מה זה?"
צ'אנג: "( 3 )צ'יה צ'יה זה אוכל, אוכל. למדנו את השיר הזה בימים הראשונים שנלכדנו במכרה, ומאז אי אפשר להפסיק את המנגינה הזאת." (שר צ'יה צ'יה עם הלחן של הפזמון של השיר "על כל אלה").
אני: "שמע, לא ידעתי שהלחן הזה סיני במקור. עד עכשיו חשבתי שנעמי שמר כתבה אותו."
צ'אנג: "(2)נעמי שמר? בחייך, נעמי שמר? מה פתאום נעמי שמר? לא, לא נעמי שמר. זהו לחן מימי ג'ינג'יס חאן." אבל שמחנו מאוד בסין שנעמי שמר חיברה את השיר "על כל אלה" ללחן הזה."
אני: "אני מבין. עוד שאלה אחת לי אליך: שמעתי ממך על הקשיים במכרה ההרוס, עמוק עמוק בתוך האדמה, ועל הזוועות שעברת. בכל זאת, אתה ממש בטוח שחבריך ואתה שרדתם במכרה בעומק כזה 700 ימים? זה ממש לא ייאמן."
צ'אנג: "( 2 )צ'יה צ'יה, מה פתאום 700 ימים במכרה? במכרה ההרוס היינו רק 700 שעות ואז הצילו אותנו או חלקים מאתנו – מה שנשאר מאתנו."
אני: "סליחה, אז מתי ואיפה היית לכוד במשך 700 ימים מתחת לאדמה?"
צ'אנג: "( 4 )אני הייתי 700 ימים מתחת לאדמה בתוך הבית שלי על יד הנהר. פשוט, באו חיילים ופינו את כל הכפר שלנו, בערך 1000 משפחות, כי הממשלה רצתה לבנות סכר ענק במקום שהיה הכפר שלנו. אני התחבאתי עם כל המשפחה שלי בתוך הבית שלנו, ואז בא טרקטור ענק וכיסה את כל הבית בבוץ וקבר אותנו, ולא הצלחנו לצאת מהבית במשך 700 ימים. המזל שלנו היה שהפועלים הניחו צינור ענק שהגיע בדיוק עד הקיר של הבית שלנו וככה נכנס קצת אויר...ובסופו של דבר, בא שיטפון אדיר והוציא את הבית שלנו מהבוץ אחרי 700 יום."
אני: "אכן, מעניין מאוד. בכל זאת, תגיד, צ'אנג-דו-רה-מיו-ננה-צ'יו-מי, מה דעתך על החילוץ של הכורים בצ'ילה?"
צ'אנג: "( 2)צ'יה צ'יה, אווווו. בצ'ילה לא יכולים לוותר על הכורים ולפוצץ עליהם את המכרה, כי ייגמרו להם התושבים. זה לא כמו בסין."
אני: "שאלה אחרונה, צ'אנג,...כן, כן, אני יודע שאתה מעדיף שאקרא לך בשמך המלא. אני רק חושש שעד שאומר את השם המלא ייגמר הזמן של הראיון."
צ'אנג: "( 2 )אל תדאג, יש לנו זמן עד יום רביעי."
אני: "היום יום חמישי. למה עד יום רביעי?"
צ'אנג: "( 1 )כי ביום רביעי אנחנו צריכים להתחיל לעבוד במכרה פחם חדש."
אני: "אחרי כל מה שעבר עליך, אתה מתכוון עוד להמשיך בעבודה במכרות הפחם?"
צ'אנג: "( 1 )"בעזרת השם!..."
אני: "תודה רבה."
צ'אנג: "(2)יש לי בקשה קטנה אליך: תאמר לשר התיירות שלכם, סטאס מיסז'ניקוב, שיזמין גם אותי לארץ הקודש לסיור באתרים הקדושים.לא יזיק לי קצת סטלבט..."
© כל הזכויות שמורות
