כשהייתי
ילד בבית ספר יסודי, כל תחילת שנה היו מגיעים כל מיני אנשים שמפעילים חוגים אחרי
צהריים. כל אחד היה עושה הרצאה של רבע שעה, ומשכנע את הילדים לבוא לחוג שלו.
הפלאיירים אז היו פחות פרסומיים אלא יותר אינפורמטיביים, חלק מהם היו רק בשני
צבעים. אבל המדריך לקרב מגע לא רצה למכור לנו שום דבר, ככה לפחות זה היה נראה. הוא
רצה ללמד אותנו לדעת, להבין, להקשיב לעצמנו. "יש אנשים שהתסכול הכי גדול שלהם
הוא כמה הם קטנים ביחס לכל העולם", הוא אמר.
'אני
אחשוב על זה'. "שלא תעיז".
"תדעו,
שאם מישהו ממש קרוב אליכם, זה יכול להיות רק משני סיבות: או שהוא מאוד אוהב אתכם
או שהוא מאוד שונא אתכם". הדברים שלו כנראה נכונים, אבל לרוע המזל אתה לא
תמיד יכול לדעת אם מי שקרוב אליך אוהב אותך או מזיק לך. אין ספק שמי שאתה מרשה לו
לחבק אותך יכול לתקוע לך סכין בגב, אבל למה שמישהו יעשה דבר כזה? האמת היא, שאדם
שהוא אויב גדול של עצמו, לא תמיד יכול להיות חבר טוב שלך. בחיים הפרטיים שלי היו
מספר מקרים של אנשים שהיו חברים טובים מאוד אבל הסבו לי את הנזק הרב ביותר. וזה
האבסורד הגדול.
"אם
מישהו נותן לך סטירה, שבור לו יד. נותנים לך בעיטה? שבור את הרגל". אם נעזוב
לרגע את הצד המשפטי, שבדרך כלל משמש כעלה תאנה למי ש"לא מחזיר" אף פעם,
זה נראה כל כך נכון. ויש הרבה מן האמת בהיגיון הזה. אם הייתי שובר יד, (אפילו
במובן המטאפורי), לכל מי שאי פעם תקף אותי, לא הייתי צריך לסבול מתחושות רעות כלפי
העולם וכלפי עצמי. כשילד מקבל מכות שוב ושוב, במקום להגן על עצמו הוא לומד להגיד
לעצמו: 'אולי זה מגיע לי'. בנקודה הזאת, הוא כבר למד את השיעור הקשה ביותר בחייו.
מכאן ואילך שוב ושוב הוא ימצא את עצמו במצבים בהם מכים אותו, מציקים לו ומונעים
ממנו ליהנות מהדבר הכי יפה בעולם – הוא עצמו. ואם לא די בכך הוא יקיף את עצמו
בחברים טובים שידאגו תמיד שירגיש חוסר ערך.
יכולתי
להבחין באמת הפשוטה הזאת רק בזמן האחרון. אחרי תקופות ארוכות בהם הייתי שרוי
בדיכאון, ותחושות שליליות לגבי החיים ולגבי עצמי, החלטתי לעשות שינויים משמעותיים
בחיים שלי. תוך מספר ימים מאותה החלטה מדהימה, התחלתי להרגיש מצויין, הדיכאון
נעלם, המוטיבציה לפעול עלתה, נראיתי חזק יותר ושמח יותר. מה עשיתי? שיניתי את
התזונה שלי מן הקצה אל הקצה: בלי קפאין, בלי לחם, בלי מוצרי חלב. הגוף שלי שהיה
מורעל, ממש, מכל מיני חומרים לא הגיב טוב. חשבתי שהבעיות נפטרו, צדקתי, אבל לא
לגמרי.
שיחת
טלפון מידידה שרוצה לבוא אליי להקלטות, היוותה מראה לחלק הסמוי מן העין של תחושת חוסר
הערך שלי. אותה בחורה גורמת לי להרגיש טוב בחברתה לפחות חלק מהזמן. בשאר הזמן היא
מתקיפה אותי ומעירה לי על כל דבר שאני עושה כמעט. כל דבר שאני אומר, פוגע בה,
ההתנהגות שלי מפריעה לה, היא אומרת שאני פוגעני, היא משחקת בי כמו שק חבטות. אבל
משום מה אני לא בורח, אני נמצא שם מחכה שהקרקס יסתיים. איך זה יכול היה לקרות לי היום,
כשאני בוגר, ומחוזק יותר?
עכשיו זה
ברור לי. כשמצאתי את עצמי במלכוד הזה, שגרם לי הרגשה כל כך רעה, לא נעזרתי באף
אחד, וגם לא "ברחתי" משם. הילד הקטן חזר שוב על אותן מילים: 'אולי זה
מגיע לי'.
כל אדם
יכול לקרב מגע מאנשים שהוא אוהב ונעים לו איתם, או לקרב מגע מאנשים שפוגעים בו
'בטעות' ומרעילים אותו. אבל הקושי האמיתי, גם בקרבות גדולים, הוא היכולת לנתק מגע
וללכת, בלי להרוויח כלום. הצלחתי די בקלות לנקות את הגוף שלי מכל הרעלים שאכלתי,
אבל הרעלים הרגשיים עמוקים יותר. עכשיו אני יכול לנקות גם אותם.
למרות
שבמכשיר הסלולארי שלי, אני יכול למצוא אנשים רבים, שאוהבים אותי באמת ואני יכול
ליהנות בחברתם, אני מקיף את עצמי באותם אנשים קטנים שמקטינים גם אותי כדי שלא
אעזוב אותם.
עכשיו אני
יכול לצרוח בקולי קולות: זה לא מגיע לי !
אביעד גוטפריד.
