שירים

המשפט של גלי

הייתי בת שתים עשרה בסך הכול כשפגשתי לראשונה את המוות. הוא היה עטוף שחורים, נפול פנים, ועדיין לא הבנתי את משמעותו...  לא יכולתי להבין , הייתי מבועתת
 
הוא ישב על קצה מיטתי . ככה , פתאום , בלילה ...
 
בדיוק כמו שגלי תיארה אותו
 
עטוף שחורים ונפול פנים . מיד ידעתי שזה הוא .
 
קפאתי , לא זוכרת שנשמתי , מבטי ננעץ בו ,מעט האור שחדר מן החלון האיר  את פניו , בעיניו היה משהו עמוק כמו האינסוף , אדיש כמו הטבע ורחוק כמו הקרבה .
 
הוא ישב שם דקה ונעלם .
 
מאותו רגע ואילך ערגתי אליו , רציתי להודות לו על הפחד , על העצב , על כך שנגע בי והלך , על שהותיר אותי כמהה ושואלת , חיה ונושמת שמחה וכואבת.
 
ובכל פעם שכאבתי , חשתי אותו קרוב אלי , כמעט נוגע אולם תמיד חומק שוב , כמו אז , באותו לילה בו הבנתי את משמעות החיים .

תגובות